התאהבתי במורה לי פרק 16 פרק קצת סוטה.

"אלכסה", הוא לחש לאוזני והתנשם בכבדות. הרגשתי שאני הולכת להתמוטט מכל התשוקה שלי אליו, בחיים לא הרגשתי ככה, אף גבר לא גרם לי להשתגע בגללו בצורה כזאת.
"אתה מטריף אותי", לחשתי לצווארו בעוד גופי צמא לו, יותר מנשיקה, אני יודעת שזה לא יקרה, אבל לגופי יש את הרצונות שלו.
"דיי", בן אמר והתנתק ממני ולקח כמה צעדים אחורה, הוא העביר את ידו על שיערו, הוא לחוץ, תמיד שהוא לחוץ הוא עושה את זה.
"מה יש בן?", שאלתי וניסיתי להביט בעיניו אבל הוא לא נותן לי.
"בן תסתכל עליי, בבקשה", התחננתי, אני לא מכירה את עצמי יותר, הוא גורם לי להתחנן אליו בפעם השנייה.
"אלכסה…אני לא יכול, את…", הוא אמר והתיישב על הכיסא שהזיז בזמן שהתנשקנו. הוא שם את פרקי ידיו על ברכיו ואת פניו בין שתי ידיו הגדולות שאחזו בי עד לפני דקה.
"אני מה?למה יש לך נטיה לברוח?", שאלתי, הוא תמיד בורח ממצבים שהוא אמור להתמודד איתם, לא חשבתי שהוא אחד כזה שבורח מהמעשים שלו, מהרגשות שלו.
"אלכסה, אל תקשי על המצב עוד יותר, אמרתי לך שאני מתוסבך, זה מי שאני. תנסי לשים את עצמך במקומי, איך את תרגישי?מה את חושבת שתעשי?תפתחי רומן עם התלמיד שלך?זה לא הולך ככה", הוא אמר והביט עמוק בתוך עיניי, מחפש תשובה, מבט שיסביר לו איך אני מרגישה עכשיו,אבל לא, אני לא אתן לו את התשובה הזאת.
"טוב, אתה החלטת בן, אני לא אהיה זאת שאסבך אותך. אתה רוצה להישאר עם התסביכים שלך בבקשה, אני לא אמנע ממך", אמרתי והסתובבתי לכיוון הדלת, פתחתי אותה ויצאתי משם הכי מהר שאפשר.
אני דומעת כמו טיפשה, למה אני בוכה בגלל המטומטם הזה?למה נכנסתי לבור הזה?איך עכשיו אני אצא ממנו?זה כבר יותר ממשיכה, אני כבר מרגישה אליו.
"טיפשה, את כזאת טיפשה", מלמלתי לעצמי עד שהגעתי למקום שקט, אני זקוקה לשקט הזה.
התיישבתי ליד המגורים על הדשא הלח והירוק , מה שתמיד מרגיע אותי, אני אוהבת איך שהמקום הזה נראה.
בכניסה לפנימייה יש את הבניין של הבית ספר, הוא בניין בעל חמש קומות, בצבע לבן נקי ונראה איכותי.
לצידי הבניין של הבית ספר נמצאים המגורים, בצד שמאל המגורים של הבנות, ובצד ימין המגורים של הבנים. הם בצבע חום עתיק, אבל נראה ממש יוקרתי, זאת פנימייה ממש מושקעת. בתוך המגורים יש מסדרונות ודלתות, החדרים ממש צמודים, יש בערך 4 בניינים לבנים ולבנות. ליד הבית ספר יש את הקפיטריה שרק היום נפתחה בגלל שהיה בשיפוצים, אני שמחה שהוא נפתח, לפחות לא יהיה חייב ללכת לחדר אוכל שצמוד ממש לבניין של הבית ספר ולאכול תמיד את אותן הארוחות, אין מבחר מי יודע מה.
כשסיפרו לי שלכל כיתה יש מורה אחד שמלמד את כל המקצועות, זה היה נראה לי קצת מוזר, כי בבית ספר הקודם שלי זה לא היה ככה, היו לי הרבה מורים. אבל הם חושבים שזה מה שישפר את ההתנהגות של התלמיד, והאמת?אני עד היום לא הבנתי למה, אבל אני אבין עם הזמן אני חושבת.
כשהגעתי לפנימייה, האמת היא שטיפה חששתי, המעבר החד הזה בחיים שלי, זה בכלל לא קל, אני הייתי רגילה לחזור מהבית ספר הקודם שלי ישר הביתה ולעשות את העיסוקים שלי.
פה בפנימייה, אני פתאום מוצאת את עצמי בחברת אנשים, יש לי פתאום חברים, אומנם אני עדיין לא מכירה אותם לעומק אבל עדיין, אני מרגישה שיש לי עם מי לדבר, להתייעץ, זה גורם לי לחזור להיות כמו פעם, חייכנית ושמחה.
מצד אחד אני שמחה שהגעתי לפנימייה, ומצד שני…רני, אני רוצה להיות בטוחה שכל שבת שהוא בבית אני אהיה שם בשביל לשמח אותו ולהזכיר לו שיש מי שדואג לו ואוהב אותו.
אני חושבת שאני צריכה לקבל את זה כדי לא להרגיש עם עצמי עוד יותר רע.

איך עכשיו אני אסתכל לבן בפנים…הוא נישק אותי, הוא התחרט ועכשיו אני אוכלת את עצמי על זה, למה אני תמיד נמשכת למתוסבכים האלה, גם יוסי היה כזה, האקס שלי, הוא בן עשרים וארבע, הוא סוג של בן ביופי, יש לו עיניים חומות כהות, שיערו שחור ומלא, המבט שלו…זאת הייתה החולשה שלי, הוא רק היה מביט בי במבט הזה והייתי סולחת לו, היה לי קשה לעמוד בפניו.
הוא משכיר דירה לבד, הוא עובד בבזק, הוא מנהל בכיר בשירות לקוחות.
הוא היה מושלם בשנה הראשונה, אבל בשנה השנייה, הוא התחיל עם התסביכים שלו, פעם הוא רוצה להיות איתי פעם הוא לא רוצה, הוא לא היה החלטי בכלל. משהו השתבש אצלו, ויום אחד ישבתי בבית, זה היה לפני חצי שנה, הוא שלח לי הודעה שהוא לא רוצה יותר את הקשר הזה ושהוא מצטער. כל כך נפגעתי והרגשתי מושפלת, היה לי קשה להאמין שהוא נפרד ממני בהודעה, אני אהבתי אותו, מאוד, הייתי סוג של אובססיבית אליו, לפעמים הוא היה מנצל את זה לטובתו והייתי מודעת לזה, אבל הכחשתי עם עצמי והמשכתי להיכנע לו, עד שיום אחד התחלתי להרגיש שהוא מתרחק ממני, הייתי רבה איתו המון בגלל זה ולבסוף הוא נפרד ממני ככה בהודעה עלובה אחת.
החודשיים הראשונות היו סיוט, בכיתי בלי סוף, בוקר, צהריים ערב, לילה, וככה כל יום.
אחרי החודשיים האלה הכאב פחת, הרגשתי פתאום שהאוויר חוזר לאט לאט וחזרתי פתאום לחיים, אני לא אשקר ואגיד שאני לא חושבת עליו, אני כן.
הוא היה הראשון שלי בהכל, אם זה באהבה, בלשכב, בהכל, אי אפשר פשוט למחוק הכל.
מאז הפרידה לא שמעתי ממנו ואני חושבת שככה זה יותר עדיף, שיחייה את החיים שלו רחוק ממני.
עכשיו בן נכנס לחיים שלי, ואותו אני כן רואה כל יום, אני חושבת שאני פשוט אשתגע.
הפלאפון שלי צילצל, בדקתי מיזה , זה היה בן. לא עניתי לו, שיתפוצץ, אני רוצה שהוא ירגיש בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו.
אחרי שעה שישבתי על הדשא, החלטתי לחזור למגורים, ללכת להתקלח ופשוט ללכת לישון, אם אני אצליח בכלל.
הגעתי לכניסה של המגורי בנות ובן עמד שם.
"חכי רגע", הוא אמר ותפס את ידי.
"תעזוב אותי, כולם יכולים לראות אותנו, מזה אתה חושש לא?", שאלתי בהתגרות, רציתי שהוא יתעצבן ואני חושבת שהצלחתי.
"בואי לחדר שלי", הוא אמר ופערתי את עיניי.
"ומה נעשה שם בדיוק?", שאלתי ושילבתי את ידיי.
"אני רוצה לדבר איתך, זה הכל", הוא אמר והביט עמוק בעיניי.
"ואני לא רוצה, אז תן לי ללכת לחדר שלי כבר, אני רוצה ללכת לישון", אמרתי אבל עדיין הוא חסם בגופו את המעבר ולא נכנע לי.
"אני לא אתן לך עד שתסכימי", הוא התעקש ונאנחתי ביאוש והסכמתי. התגנבנו לחדרו ממש בשקט, מבלי שאף אחד ראה, אני מקווה והוא נעל את הדלת.
"דבר", פקדתי עליו בעודו עומד מולי ומביט בי במבט הזה שלו.
"אלכסה, למה את כזאת…", הוא אמר, מתקשה לסיים את המשפט שהתחיל.
"כזאת מה?", לחשתי, הרגשתי לחוצה.
"כזאת טובה, ויפה ו…עוד הרבה דברים שעדיף שאני לא אגיד", הוא אמר בקול צרוד וגברי וקירב את פניו אל פניי.
"כי זאת מי שאני, ואתה מונע מעצמך ל…", לפני שהספקתי להמשיך את המשפט שפתיו של בן נחתו על שפתיי ובפראות חייתית והתחיל לבלוע את שפתיי בצורה מטריפה, הוא הרים אותי וכרכתי את רגליי סביב גופו. הוא הוביל אותנו אל המיטה והתיישב עליה, אני ישבתי עליו בפיסוק רגליים. הוא כל כך חירמן אותי, הרגשתי שאם הוא ינסה להפשיט אותי אני לא אתנגד, התשוקה גוברת עליי.
"אלכסה..את מטריפה לי את המוח", הוא אמר ונישק אותי באגרסיביות שחירמנה אותי עוד יותר וגרמה לי לגנוח בשקט מה שגרם לבן לזרוק אותי על המיטה ולעלות מעליי.
הוא נישק את צווארי באיטיות מענה, והצמיד את גופו אל גופי, הרגשתי את איברו שהתרומם לכבודי מוחץ את איברי.
"בן", גנחתי את שמו, לא יכולתי לנשום.