כמו קסם/הוא והיא

כמו השקט, הערפל הלבן נע לו באיטיות באוויר, נסחף ומתפזר ברחבי הרחוב הצר. אנשים מעטים משוטטים בחוץ, ואלו אשר יוצאים מין המסעדות הקרובות רואים את הערפל הלבן וממהרים בחזרה פנימה.
היא ממשיכה ללכת, אינה מודעת כלל לערפל המשתרך בעקבותיה.
היא מסכלת על הרחוב, אך אינה רואה אותו כמו שהם רואים. הכל סביבה עטוף בעשן ולהבות- בקתות העץ, הבניינים, העצים, המדרכה…
עיניה השחורות חסרות הבעה, ריקות; הן בוהות בחלל במשך זמן כה רב, עד שכבר אפשר לראות את השתקפות הלהבות בעיניה.
אך מבחינת השאר היא רק עוד אישה שמשוטטת לבד.

כמו הרוח הוא הגיע, בפתאומיות ובחוזקה, מעיר אותה מהבהייה הממושכת וחסרת החיים שלה.
כתפו מתנגשת בשלה כשהם נופלים ארצה. הוא משפשף את עורפו ומביט בה בהתנצלות, מושיט את ידו לעברה כדי לעזור לה לקום. היא מביטה בו כשלפתע ניצוץ זעיר של הבעה מופיע בעיניה.
היא תופסת בידו ושניהם נעמדים. היא שמה לב ששפתיו זזות – הוא מדבר איתה – אך היא לא מצליחה להבין את דבריו.
הכל נראה רחוק כל כך.
הוא מסיים את דבריו ומנופף לה לשלום, עוקף אותה, מתרחק. היא ממצמצת כמה פעמים כשלפתע שובל כחול זעיר מופיע בשביל שבו הלך, עוקב אחריו כמו הערפל הלבן שלה. תחושה של משהו מוכר ונעים עוטפת אותה, דוחפת בה למשוך בחוט הכחול ולהחזיר אותו, לגלות אליו עוד.
היא רצה אחריו.