כלואה- פרק 2.

"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת למרי" התעוררתי לצלילי השיר.
שפשפתי את עיניי בחוזקה והתבוננתי ברעש, לא אחר מאשר אנדרס עם עוגת יום הולדת.
"אנדרס" העליתי חיוך על פניי ועיניי נצצו מהתרגשות.
הוא הניח את עוגת יום הולדת על השולחן הקטן בפינה והתיישב בכיסא שליד "תצטרפי" הוא סימן לי לשבת על הכיסא שלידו.
קמתי בהתרגשות מהמיטה והתיישבתי לידו.
"מעולם לא חגגתי יום הולדת" הסתכלתי על העוגה בהתרגשות. היא הייתה מעוטרת בקצפת בצורת פרחים, זה גירה אותי מאוד.
"בת כמה אני?" חייכתי אל אנדרס והמשכתי להסתכל על העוגה שוב.
הוא העביר את שיערי השטני אל מאחורי אוזניי "שמונה עשרה" הוא אמר בחיוך.
"באמת?" העברתי את ידי על קצפת העוגה ואנדרס נתן לי מכה קטנה על היד "קצת תרבות מרי" פניו השתנו בשנייה לכועסות.
ניקיתי את האצבע מהנייר שהיה ליד ולא העזתי לעשות זאת שנית.
"מה את רוצה לדעת מרי?" הוא הניח את ידו על ברכי וליטף את רגלי בעדינות רבה.
"כמה זמן אני פה?" שאלתי את השאלה שבגללה חטפתי הרבה בזמנו.
"חמש עשרה שנים" הוא אמר בפשטות כאילו שזו לא תקופה ארוכה.
"מה?" פערתי את פי בשוק "כל-כך הרבה זמן בין הקירות האלה? למה אתה כולא אותי ככה?" הרמתי מעט את קולי.
"הטונים" הוא מלמל לעברי "הטונים מרי" פניו היו זועפות.
"אני רוצה לדעת" השארתי את אותו טון של קודם ואז היד המלטפת בברך התרוממה וחזרה במהירות אל הברך, הוא שוב הכה אותי. המכה הרגישה כמו צמרמורת והיא עשתה לי מעט אדום על הברך.
"סליחה" השפלתי את מבטי. פחדתי ממנו כל-כך.
"מרי אל תתני לי להרגיש שכל מה שעשיתי במשך החמש עשרה שנים האלה היה לשווא" הטון הכועס שלו השתנה ברגע.
הנהנתי. אולי כי הסכמתי איתו או אולי כי חששתי שיכה אותי שנית אם לא אסכים איתו.
"כל השנים האלה חיכיתי שתהיי כבר בת שמונה עשרה" הוא חייך אל האוויר בהתרגשות "בגלל זה זאת הפעם הראשונה שאת חוגגת" הוא ליטף את שיערי בהתרגשות.
"למה?" לחשתי והוא כתגובה הזיז את פניו כאות לכך שלא הבין את דבריי, כחכחתי בגרוני ושאלתי שוב "למה?".
"כי בגיל הזה את יכולה" הוא נעמד ולא העזתי לפצות את פי ולדחוף אותו להמשיך בדבריו "את יכולה סוף-סוף להיות בארגון שלי" הוא חייך בעודו מדבר על כך.
"את בשלה, את חכמה, את יפה, את שייכת לי, את תעשי כל מה שאני אומר לך" הוא אינו הסתכל עליי אפילו פעם אחת בעת חלוקת המחמאות והשליטה.
"ארגון?" גמגמתי את המילה וחששתי ממכה נוספת.
"כן מרי" הוא אינו סיפוק תשובה לשאלתי וחייך. ניצלתי את האושר שבקע ממנו.
"אתה חטפת אותי בשביל זה?" החיוך נמוג מפניו והוא הסתכל עליי במבט הזה שידעתי בדיוק מה יגיע אחריו.
הוא הרים אותי מהחולצה ומשך אותי עד המיטה בפראות, הוא זרק אותי על המיטה "למה מרי? למה כל דבר את הורסת?" הוא צעק והשתגע. רגליי רעדו כמו בכל פעם שצעק עליי וידעתי שהמכות יגיע.
הוא התהלך ימינה שמאלה, חוששני שניסה להרגיע את עצמו אך הוא כשל. הוא הרים אותי מהמיטה והדביק אותי לקיר הוא התקרב לפניי במבט מפחיד וכלא אותי בין עיניו "לפעמים אני מתחיל לחשוב שאת לא מוכנה לזה" הוא הטביע אותי עם עיניו השחורות והקודרות, בדיוק כמו הקירות האלה.
"מוכנה למה?" שאלתי בפחד אך הייתי כה נחושה לדעת.
הוא התנגש עם ראשו בראשי וקיבלתי חבטה גדולה בראש מהקיר, היא גרמה לי להתקפל ומיד הוא הביא לי סטירה חזקה שהפילה אותי לרצפה. היא הייתה סטירה שהשאירה רעש באוזניי, רעש מצלצל. יד אחת שלי נגעה בראשי והיד השנייה בלחי, ניסיתי להקל על כאבי.
"מרי" הוא אמר את שמי בכעס. העליתי את ראשי באיטיות למעלה על מנת להסתכל עליו.
"תעני לי כשאני מדבר איתך" הוא נתן לי עוד סטירה עם גב היד קצת פחות כואבת מהשנייה.
"כן אנדרס" הסתכלתי עליו שוב עוד מתאוששת מהמכות הקודמות.
הוא התכופף אליי וסיבב את האוזן שלי בחוזקה "איך את עונה לי שאני עצבני?" הוא הרים את קולו "איך?" הוא צעק חזק ואני התפתלתי מכאב.
"כן אדון אנדרס" הוא המשיך סיבוב באוזן והרפה. הוא נעמד בחזרה. השתדלתי לא לבכות, אני יודעת שהוא שונא את זה.
"את לא מתנהגת כמו שצריך" הוא אמר בקול רגוע כאילו שלפני כן לא קיבלתי מכות כואבות.
"סליחה" הסתכלתי עליו בולעת את כאבי ומחזיקה את הדמעות בעיניי.
הוא הלך לכיוון הדלת ונעצר ליד העוגה עם הגב אליי בשנייה אחת זרק את העוגה על הקיר שהיה מאחוריי וכמעט פגע בי "לא מגיע לך כלום" הוא צעק לעברי.
הוא פתח את הנעילה של הדלת ומיד אחר-כך את הדלת עצמה, הוא נעצר עם הגב אליי כשהיא פתוחה "בקשר לשאלה שלך מרי, אני לא חושב שאת מוכנה לקחת חלק בארגון הפשע הזה" הוא יצא וטרק אחריו את הדלת.
שחררתי את המצמוץ ונתתי לדמעותיי לזלוג, הסתובבתי אל הקיר ולקחתי קצת מהקצפת עם האצבע.
"יום הולדת שמח מרי" מלמלתי לעצמי.