עומק – פרק שמיני

ליד אותה ספה בספרייה הונחו חמישה כיסאות נוספים, שיהיה מקום לכל הנערים. טובר, אוור, מיק ושני הבנים הנוספים התיישבו בספה, בניגוד לסיאנטה, גרייט, אנדרה, ארמטיס וריין שהתיישבו על הכיסאות.
האור שחדר מן החלון האיר את כל החדר, ונתן לו תחושה יותר אווירית ממה שהיה כשהם נכנסו אליו בפעם הראשונה. במרכז החדר עמדה אישה, המאמנת השלישית שלהם.
היא הייתה יחסית מבוגרת, אבל לא כמו אייס. שיערה היה בצבע בלונד, והוא היה ממש ארוך, מגיע עד למותניים שלה. היא השאירה אותו פזור, נותנת לו ליפול על השמלה התכולה שלה. עיניה היו אפורות, והיא בחנה את כולם עם חיוך על פניה. היא נראתה נחמדה.
"אני יולינדה (Yulinda)." היא הציגה את עצמה, ואחרי זה התחילה לספר על השיעור שהם עומדים ללמוד איתה. "אתם בטח שואלים את עצמכם מה זה לימוד שורשים." היא התחילה ללכת במעגלים קטנים בחדר. בידה היא החזיקה שני ספרים עבים, מקרבת אותם לחיקה.
"נגלה את עץ המשפחה שלנו?" אחד הבנים זרק ניחוש באוויר.
"אני חושבת שזה לא קשור למשפחה האישית שלנו." טובר אמרה אחריו.
"שניכם צודקים, בערך. אנחנו נגלה את עץ המשפחה שלנו, אבל המשפחה הכללית שלנו, המשפחה של היסוד." היא אמרה. הקול שלה היה מאוד נעים לאוזן, והיא הסבירה את זה בצורה מובנת. "אנחנו נלמד על ההיסטוריה של מסדר המים."
סיאנטה הביטה בה, לא בטוחה מה לחשוב. שיעורי היסטוריה תמיד היו השיעורים הכי משעממים לדעתה בבית הספר, בניגוד לדעתה של קאיה, שתמיד התרגשה מהם. אבל ברגע זה, כשהיא ישבה על אותו כיסא, היא כן רצתה לשמוע על ההיסטוריה הזאת. היא רצתה לגלות יותר לעומק על היסוד שהיא נמצאת בו.
"בתור התחלה, מי מכם יודע את שמו של הלדר הקודם?" היא שאלה. אנדרה וארמטיס הרימו את ידיהם מיד.
יולינדה נתנה את רשות הדיבור לארמטיס. "אוסקר."
"נכון." יולינדה אמרה בהסכמה. "הוא שלט על הכס במשך 37 שנים. הוא היה אמור להוריש את כס המלכות לבנו, אבל הכיבוש קרה חודש לפני שזה היה אמור לקרות." היא אמרה, יוצרת קשר עין עם כל אחד מהנערים.
"הוא חי?" אוור שאלה אותה.
"לא." היא אמרה. "אני שמחה ששאלת את השאלה הזאת, כי זה היה הנושא הבא שרציתי לדבר עליו." היא המשיכה ללכת במעגלים קטנים, ורק אז סיאנטה הבחינה בסנדלים הבהירים שהיו על כפות רגליה. "ביסוד המים יש מסורת שפעם בשנה, ביום המוות של הלדר האחרון, כולם הולכים לקבר שלו."
כולם הביטו בה במבטים מופתעים. זה לא היה משהו רגיל. בסנטרום אף-אחד לא התקרב לקברים של המתים לאחר הקבורה שלהם. זה היה אסור. הייתה אמונה שזה מביא מזל רע.
"בגלל שתאריך המוות שלו הוא רק בעוד שלושה חודשיים, יהיה סיכוי גדול שכן תצאו מן המבנה ותבואו איתנו. אני יודעת שזה נראה לכם מוזר, כי זה לא משהו שנהוג בסנטרום."
לאחר-מכן היא התחילה לדבר על הלדר עצמו, אוסקר. היא הסבירה להם שבשיעורים הראשונים ילמדו עליו ואיך שהוא הגיע לשלטון.
הם התחילו ללמוד על הילדות שלו. על כך שהוא נולד לשני הורים קשוחים, ששניהם שלטו ביסוד המים. היו לו חיים קשים – הוא היה ילד מוכה, וכל דבר קטן שהוא עשה לא בסדר, הוא היה נענש. הוא גדל באמונה שהוא חייב לעשות כל מה שאומרים לו, עד שהוא הגיע לגיל 16 ונשלח להכשרה.
הוא היה הנער הכי מתקדם באותה הכשרה, וכל המאמנים ראו את זה. נתנו לו לצאת בפעם הראשונה מן המבנה לאחר שבוע, והוא עזר להם במשימה שלהם, שבה רק בזכותו הם יצאו בחיים ממנה. הוא היה מוכשר, לא היה ספק בכך.
סיאנטה ממש נכנסה לסיפור. תמיד כשהם למדו על חיהם של אנשים חשובים בהיסטוריה, הם עברו על כך במהירות, והתעקבו על החלקים היותר רלוונטים לנושא המרכזי שלהם, אבל כאן יולינדה סיפרה להם הכל בפרטי פרטים. אומנם השיעור כולו סובב סביב איש אחד, שרק תקופת ילדותו נלמדה, אבל ליולינדה זה לא באמת הפריע.
זה עשה בתוך סיאנטה תחושה טובה. הוא מספיק חשוב להיסטוריה כדי שיתמקדו בו בפרטי פרטים, לא כמו שהיא הייתה רגילה עד עכשיו.

הבטן של סיאנטה הייתה מלאה מארוחת הצהריים. היא אהבה את האוכל כאן, זה הרגיש לה כמו אוכל שאמא שלה הייתה מכינה לה – חם, מבושל היטב ולא מסחרי.
היא ואנדרה ירדו לקומה התחתונה, לעבר התלמדות היסוד שהולכת להיות עוד מעט. גרייט הלכה לשירותים.
"מה אתה חושב שהולך להיות בשיעור הזה?" היא שאלה אותו, מביטה בו. הוא הביט בה חזרה, עיניו הירוקות מסתכלות ישר לתוך עיניה.
"אני לא בטוח, אבל אני חושב שזה השיעור שבו אנחנו נלמד לשלוט ביסוד המים."
כך גם סיאנטה חשבה, והיא רק רצתה משהו שיאשר את ההשערה שלה.
כשהם נכנסו לתוך חדר האימונים, לא היה שם שום מאמן. היו מספר נערים – היה את ריין, ארמטיס, שני הבנים הנוספים ומיק. אוור, טובר וגרייט עוד לא הגיעו.
סיאנטה ואנדרה התקדמו למרכז החדר, איפה שכולם עמדו על המזרונים הצמודים אחד לשני.
"רוצים לראות טריק מגניב?" ריין אמר לפתע. כשסיאנטה נעמדה על אותו מזרון שהוא עומד, היא הבינה כמה גבוה הוא. היה היה מאוד יפה, והיא התחילה לחשוב אם הוא וארמטיס מכירים מלפני, בגלל שהם כל הזמן ביחד.
"בטח." ארמטיס אמרה, מחייכת חיוך ערמומי.
הוא הרים על היד שלו. בהתחלה סיאנטה רק הביטה בו, ביד שלו. שום-דבר לא קרה, וחיוך עלה על פניה. היא התחילה לצחקק, עד שפתאום זרם מים חזק יצא מן היד שלו. המים כמעט נפלו לרצפה, עד שהוא השתמש בידו השניה כדי לגרום להם לרחף.
סיאנטה הביטה בהלם באותם מים מרחפים. הם נראו כמו דרקון שעף באוויר. הוא עשה איתם סיבובים מושלמים, והם אפילו נכרחו סביב צווארה של ארמטיס שציחקקה, מבלי להרטיב אותה.
אותם מים זחלו על הרצפה ליד הרגליים של כולם. כשהן נגעו ברגלה של סיאנטה, שהייתה מוחזקת בסנדלים השחורים שלבשה גם אתמול, היא ציחקקה מהמגע הרך שלהם.
לבסוף, ריין הרים אותם למעלה ועזב אותם. הם נשפכו בבת אחת על כולם, מרטיבים את שיערם.
"וואו, איך עשית את זה?" סיאנטה שאלה אותו בהתלהבות, מביטה בו.
"ההורים שלי לימדו אותי." הוא אמר בפשטות. "אף-פעם לא הצלחתי לעשות את זה בשלמות עד עכשיו."
סיאנטה ראתה שארמטיס הייתה מוקסמת ממה שהוא עשה. היא הביטה בו בחיוך גדול. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה חיוך כה אמיתי על פניה. היא נראתה כל-כך יפה ולא מאיימת במצב הזה, וסיאנטה העדיפה אותה בצורה הזאת.
"אני גם יכול לעשות משהו." אחד הבנים, שסיאנטה לא ידעה את שמו, אמר. הוא עצם את עיניו ושילב את ידיו. אחריי שניות אחדות הוא פתח אותן, וכדור מים מושלם התגלה.
"בואו שכל אחד ידגים את מה שהוא יודע לעשות." ארמטיס הציעה.
"אני לא יודעת לעשות שום-דבר… ההורים שלי בני-אנוש." סיאנטה אמרה בביישנות מסויימות. היא התלהבה ממה שהם עשו, אבל ברגע שארמטיס הציעה שכל אחד יעשה את זה בעצמו, היא הבינה שהיא כנראה היחידה בניהם שלא יודעת כלום.
"אז מה." ארמטיס אמרה בפשטות. "אני גרתי עם אמא שלי והיא בת-אנוש. אף-פעם לא לימדו אותי לעשות משהו כזה."
זה הפתיע את סיאנטה. היא גדלה עם בת-אנוש? אז איך היא ידעה שהיא מגיעה לכאן?
כשסיאנטה חשבה על כך, היא הבינה שהיא לא יודעת עליה כלום. היא לא יודעת אם היא הגיעה לכאן בהפתעה או לא. אולי כל היחס שלה למקום הזה, כיאלו היא ציפתה שהיא תהיה כאן, נתן לה את ההרגשה שהיא גדלה עם שולטי יסודות. האם היא כמוהה וכמו גרייט, לא ידעה שהיא תבוא לכאן בכלל?
"זאת לא בעיה," אנדרה אמר והסתובב לכיוונה של סיאנטה, מביט בה. הוא תפס בעדינות בידה הימנית, מחזיק בה בשני ידיו. המגע שלו היה ממש רך, והיא פשוט הביטה בו עם חיוך גדול על פניה, לא מסוגלת להוריד את מבטה ממנו. "את צריכה להתרכז כמה שיותר, ולדמיין שיוצאים לך מים מכף היד, בדיוק בנקודה הזאת." הוא לחץ בזהירות על אמצע כף היד שלה.
הוא שתק לכמה שניות והתמקד בכף ידו השמאלית, שכבר לא נגעה בידה. יצא זרם מים קטן ממנה.
"רואה? הזרם יצא מהנקודה הזאת." הוא אמר לה, ואז הביט בעיניה שוב והוריד את ידה.
היא הביטה בו, ואז הביטה בארמטיס. היא הנהנה וניסתה להתרכז באותה נקודה. היא דמיינה את המים היוצאים מהיד שלה, את אותה תחושה שהיא קיבלה כשזרם המים של ריין נגע בה.
לא עברו שניות רבות, וכבר זרם מים פרץ מהיד שלה. היא הייתה בהלם מוחלט. זאת הפעם הראשונה בכל חיה שהיא ניסתה לעשות את זה, והיא הצליחה. וזה לא היה זרם קטן כמו שהיה לאנדרה, זה היה זרם גדול שפשוט לא הפסיק.
היא הביטה בהלם בכף היד שלה.
"רואה? עשית את זה!" אנדרה עמד לידה, שם יד על הכתף שלה בחיוך.
היא שמחה. זה הרגיש לה שהוא גאה בה, וזה היה מרגש. היא פשוט המשיכה להתרכז באותו זרם מים שנפל על המזרון, ואז ניסתה להרים אותו עם ידה השניה. היא לא הייתה בטוחה מה היא עושה, היא פשוט התרכזה בזרם ודמיינה שהיא שולטת בו במרחק.
וזה עבד.
הזרם פשוט התעופף מעליהם.
סיאנטה ציחקקה, ואז הביטה שוב בידיה. היא הפסיקה לדמיין את המים היוצאים מהיד שלה, אבל הזרם עדיין המשיך, הוא פשוט לא עצר.
"א-איך אני עוצרת את זה?" היא שאלה, לחץ נשמע בקולה.
"תדמייני את עצמך עוצרת את הזרם." אנדרה, שעדיין עמד לידה, אמר לה בקול מרגיע. אבל היא הייתה יותר מדי לחוצה כדי לעשות את זה כמו שצריך.
"אני לא מצליחה להפסיק את זה!" היא אמרה, מביטה בפחד מסויים בידה. היא הפסיקה להחזיק את הזרם, והמים שיצאו פשוט נפלו על כולם והרטיבו אותם. היא הסתכלה על היד שלה, מנסה לנער אותה ולהפסיק את הזרם בכל דרך שהיא.
"סיאנטה?" היא שמעה לפתע את קולה של גרייט והסתובבה. היא ראתה אותה עם טובר ואוור, עומדים ומביטים בה בהלם, בהתרשמות. "את, את שולטת במים!"
"לא אני לא." היא אמרה, הקול שלה נשבר. "אני לא מצליחה להפסיק את זה."
"סיאנטה, תקשיבי לי." אנדרה הביט בעיניה, ושם את ידו השניה על הכתף השניה שלה. "תנסי לדמיין את עצמך מפסיקה את הזרם, אני מאמין בך, תוכלי לעשות את זה. רק תנסי להרגע ולנשום עמוק, אם תהיה בלחץ זה לא יצליח לך."
היא הנהנה, מתחילה לנשום עמוק ומנסה להרגע כמו שהוא אמר לה, אבל זה לא הצליח לה. היא הרגישה דמעות בעיניה, ופשוט החזיקה אותם בחוזקה בפנים, מפחדת שיפרצו החוצה. היא שנאה לבכות ליד אנשים. היא לא רצתה לבכות, למה לה לבכות מזה? זה יפסיק, מתישהו. איכשהו.
"אל תחשבי על זה, תחשבי על משהו מרגיע." גרייט אמרה לה. היא נהייתה לחוצה בעצמה.
פתאום היא הרגישה סחרחורת. היה לה קשה לראות, והיא מיצמצה מספר פעמים בתקווה שהתחושה הזאת תעלם. הרגליים שלה התחילו לרעוד, והיא ניסתה לעמוד מבלי ליפול.
"מה קורה לה?" גרייט שאלה בלחץ, מתקרבת אליה.
"זאת ההתנסות הראשונה שלה עם הכוחות, זה מחליש. היא משתמשת בהם חזק מדי בשביל פעם ראשונה." אחד הבנים שעמד בצד אמר, אבל קולו נשמע כבר רחוק.
סיאנטה ראתה את עיניו הירוקות של אנדרה שניה לפני שעיניה נעצמו והחשיכה השתלטה על הכל.
היא נפלה, אבל היא לא הרגישה את עצמה פוגעת ברצפה.
היא הרגישה יד נכרכת סביבה, שומרת עליה מהלפגש עם הרצפה הקרה. יד נוספת תפסה בידה, משתלבת בה ומפסיקה בכזאת קלות את הזרם שהיא נאבקה כל-כך להפסיק בעצמה. אותה יד הייתה רכה, גדולה, ופשוט החזיקה בידה בחוזקה, לא עוזבת אותה.
כשהיא פתחה את עיניה, היא ראתה מישהו שלעולם לא ראתה לפני, ולמרות שהוא היה כה זר, הוא הרגיש לה כה מוכר.
עיניו התכולות הביטו בה, בוחנות אותה. הן היו כה יפות, גוון שהיא לא ראתה עד כה. היה לו שיער שחור שהיה מסורק לצד. הוא לא היה ארוך, והתאים למבנה פניו באופן מושלם. היו לו זיפים.
מהמרחק הזה שפתיו נראו הדבר הכי רך ומושלם בעולם.
היא התמקדה בפניו בעיניה הסגורות למחצה. היא לא הרגישה את הגוף שלה, והדבר היחיד שגרם לה להבין שהיא עדיין בהכרה, היה המגע שלו.
הוא הרים אותה, לא עוזב מידה שכאבה מאותו זרם. היא עצמה את עיניה והשעינה את ראשה על חזהו הקשיח, אבל היא שמעה את כל מה שהולך סביבה.
"מה הולך כאן?" הוא שאל. קולו היה נמוך ועמוק. טון קולו היה עצבני, והוא נשמע קשוח, הרבה יותר ממה שאייס היה עד עכשיו.
"היא ניסתה להשתמש בכוחות שלה." ריין אמר בפשטות.
"אז למה זה יצא משליטה?" הוא שאל שוב. הקול שלו גרם לתחושה מוזרה להתפשט בסיאנטה, תחושה שהיא לא יכלה להסביר, לא יכלה להבין.
"זאת הפעם הראשונה שהיא השתמשה בהם." אנדרה אמר. הקול שלו נשמע אדיש ועצבני, וסיאנטה ניסתה להבין למה.
"טוב." הוא אמר ונאנח. "אני צריך שאחת הבנות תבוא ותשאר איתה."
"אני אלך." אנדרה אמר במהירות, מבלי לחשוב פעמיים.
"אמרתי אחת הבנות." הוא אמר שוב, באותו טון עצבני וקשוח, מדגיש את המילה 'בנות'.
"אני אלך." זאת הייתה גרייט.
מאותה נקודה הייתה דממה. סיאנטה יכלה להרגיש שהם הולכים, עולים במדרגות. זה הרגיש לה כמו נצח, אבל לבסוף אותו מגע נעים התנתק ממנה, והיא נפגשה עם המיטה הרכה והמוכרת שלה. הוא המשיך להחזיק את ידה לעוד שניות אחדות, אבל לבסוף עזב אותה.
"היא השתמשה בכוחות שלה בחוזקה, היא הולכת להיות חלשה רוב היום." הוא התחיל לדבר, מפנה את המילים שלו לגרייט. "תדאגי לה. תביאי לה מים, כמה שיותר, היא בזבזה הרבה היום. תדאגי שהיא תגיע לארוחת הערב, היא חייבת לאכול."
"היא תהיה בסדר?" גרייט שאלה בלחץ בשניה שהוא סיים את דבריו.
"כן. היא בהכרה, היא גם שומעת אותנו, היא עוד לא נרדמה. היא פשוט צריכה מנוחה."
סיאנטה שמעה צעדים ואז דלת נפתחת ונסגרת. היא הרגישה את גופה של גרייט ליד הגוף שלה, שהתיישבה על המיטה לידה.
גרייט נגעה בעדינות באותה יד שסיאנטה הוציאה את המים ממנה.
"זה כואב." סיאנטה אמרה בקול שהיה קשה לשמוע.
"אני מצטערת." גרייט התנצלה מיד.
"זה בס-דר…" סיאנטה המשיכה לדבר. הקול שלה היה חלש, אבל אפשר לשמוע את העייפות בו. "מי זה היה…?" היא שאלה. זה הרגיש לה הדבר הכי דחוף לדעת. היא לא יכלה להרדם מבלי זה.
"אני לא בטוחה, אני חושבת שזה המאמן הרביעי. הוא הצליח להפסיק את הזרם שלך, אז הוא כנראה מיומן." היא אמרה.
סיאנטה הנהנה בעדינות בראשה. היה לה קשה לעשות את זה, אבל היא הצליחה. עיניה היו עדיין עצומות, מהרגע שנעצמו בחדר האימונים.
ואז, בשניה אחת, היא נרדמה.