כתמי צבע- פרק שני: שוקעת

סוג של פרק מעבר. בפרק הבא העלילה באמת תתקדם לאיזשהו מקום ותגיע לנקודת מפנה.
אם זה מעניין מישהו, מומלץ להקשיב לשיר warrior של Beth Crowley בזמן הקריאה. קישור ב'רציתי להוסיף'.

השמיים בוכים. מלאכים מושיטים את כפות הידיים בתחינה מבין העננים, ונענים בשתיקה צורמת של אדישות, של קושי בביטוי המילים כמו שהן. נענים בשתיקתם של אלה שמסרבים להודות באמת.
הבטתי בגשם במעין עניין מנותק. יכולתי לראות את מתאר פניו של המלאך בעננים, את עיניו הכהות ואת הזוויות החדות שבעצמות הלחיים שלו. מצמצתי, ופניו של המלאך נמוגו. אצבעותיי דגדגו מרוב רצון לתעד את אותו מבט ענני של מלאך, אך המחסור בדיו ובדפים החמיר. שתי קסתות דיו מלאות,
חמישה עשר דפי נייר.
המלחמה נמשכה, וסופה לא נראה באופק. הצבא החל משוטט ברחובות, וחייליו גייסו כל מי שנראה באופק, כל מי שרק הסתובב ברחובות. שאר המדינות כבשו חלקים נכבדים מהמולדת, והחיילים מתו כמו זבובים.
הממשלה הייתה היסטרית. בכל שני וחמישי מכרז רשמי נוסף יצא, והנשיא חזר ואמר שאין סיבה לפאניקה, וכל עוד התושבים ימשיכו לספק חיילים, "ניצחוננו מובטח."
המשכתי לבהות בחלון. התריסים היו שבורים, סדקים מעטרים אותם כמו אמרת תחרה. סוואן חסר כסף כדי לצבוע אותם בשחור. בינתיים ניצלתי את העובדה שהם בקושי נסגרו ובהיתי בעננים מתקבצים בנקודה כלשהי מאחורי ההריסות.
אספתי את שיערי הכחול החלק בפקעת מבולגנת על עורפי ונעצתי בה עיפרון. סוואן הביט בי, עיניו קשות ונוקבות. אני לא יודעות למה זה קרה. אני לא יודעת איך הגעתי למצב שבו בכיתי, והדמעות פשוט זלגו, חמות על פני הקפואות.
בהיתי באוויר, לא מרגישה אפילו את חיבוקו החם של סוואן. לא הרגשתי כלום; הרגשתי כאילו הנשמה שלי יצאה החוצה, כאילו אני קליפה מרוקנת, כאילו הייתי דלעת של ליל כל הקדושים, וחיוך גדול מודבק על פני. כאילו שמתחת לעור שלי אין כלום.
נזכרתי בכל מיני דברים טיפשיים. נזכרתי איך השמש הרגישה על העור שלי, הזכרתי לעצמי איך נראו פניו, חיוורים, איך הרגיש שיערו, רך משיי וחלק תחת אצבעותיי. הזכרתי לעצמי איך הרגיש להיות ביחד איתו, רק לדבר איתו, רק להביט בעיניים הכחולות-אפורות האלה שלו. הזכרתי לעצמי בכוח איך זה להיות נאהבת.
זה לא עזר. הרגשתי כאילו הזיכרונות הם של אישה אחרת, כאילו אני בסך הכל צפה בין עצמי לבין החלל. הרגשתי נורא ואיום.
סוואן הושיט לי בשתיקה נייר והוציא את העיפרון משיערי. הוא יצא מהחדר בדממה, גרביו מחליקות חרש על המרצפות השחוקות. שמעתי את דלת המטבח נטרקת ואת דלת האמבטיה נפתחת ונטרקת לאחר דקה. את המים שזרמו מהברז כבר לא שמעתי. שקעתי בציור.
ציירתי אותו. ציירתי אותו עומד ביער, את העצים מצלים על פניו בתנועה כמעט בלתי מורגשת של בעיפרון. ציירתי את עיניו היפות, את ריסיו הדקים והארוכים, ריסים שלא היו נחוצים לבחור אך שבחורה הייתה מוכנה להרוג בשבילם. ציירתי את שיערו שצונח על עיניו ומשווה לו מראה צעיר יותר. ציירתי את חיוכו, דק וחמים. ציירתי את תוויו כאילו עמד פה מולי, ושקעתי בציור עד שנראה בדיוק כמו בזיכרונות שלי.
זכרתי אותו מלטף את שיערי ומשתעשע בקליעת צמות דקיקות ובפרימתן. זכרתי אותו מביט בי, עיניו שהיו אפורות באותו היום ננעצות ברצינות משועשעת בעיניי. זכרתי אותו שוקע בחיבוקי, זכרתי אותו צונח מולי, מת.
זכרתי את ההלוויה שלו. זכרתי את אמו, עומדת אל מול הקבר של בנה הצעיר ונראית אבודה.
זכרתי איך פתאום ידיו היו חסרות לי, איך חיוכו הפך לפיסה בזיכרון שצריך לשמר, למסגר. איך אמרו לי שני צריכה להמשיך בחיי, ולא ידעתי איך להמשיך את החיים שלי בלי לספר לו על בסוף כל יום על היום שלי, בלי להקשיב לבדיחות הגרועות שלו.
זכרתי איך התלחששו הבנות בבית הספר, עד שאחת מהן אזרה אומץ ושאלה אותי אם היה בנינו משהו. זכרתי איך כמעט ונשברתי מולו, איך אמרתי שהיחסים בינינו היו אפלטוניים לחלוטין. זכרתי איך היא הרימה את אפה ועיכזה בחזרה לחברות שלה, זכרתי איך פתאום הפסקתי להיות קיימת, כי הרי לא הייתי מאוהבת בו, ומשום כך הוא לא היה חסר לי.
זכרתי איך באותו היום אספתי את חפציי וברחתי. זכרתי איך צרחתי ביער שאני שונאת את הצבא, את הממשלה, את המדינה שלקחה ממני את האדם היחיד שאהב אותי, את האדם היחיד שהבין אותי.
זכרתי איך מצאתי את סוואן באותו היער, מדמם כולו ופצוע. זכרתי איך קרעתי את בד הקנבס שהבאתי איתי וחבשתי את פצעיו, ניקיתי אותם עם אלכוהול. זכרתי איך הוא הביא אותי, ספק נגררת ספק הולכת בכוחות עצמי, לאותה הדירה בה נמצאתי באותו הרגע, איך שקעתי באמבט וניסיתי להטביע את עצמי. זכרתי איך סוואן דפק על הדלת, וצרחתי לו שיעזוב אותי. זכרתי איך הוא פרץ את הדלת ומשך את ראשי בכוח מהמים. זכרתי איך נעצתי את ציפורני בידיו, זכרתי אותו מתפתל בכאב וכמעט משחרר אותי.
זכרתי איך התעטפתי במגבת, נזלת זורמת מאפי ושיערי צמוד ונדבק לראשי. זכרתי איך קיללתי אותו בשפה שלא הכיר, זכרתי את חיוכו המשועשע של סוואן. זכרתי איך חיבק אותי, וכמעט יכולתי להאמין שהוא מישהו שלעולם לא יוכל להיות. מישהו שכבר מת.

–
טוב. פרק מעבר קצרצר. בפרק הבא העלילה תתחיל להסתבך ולהתפתל, ובאמת יהיה שם קצת יותר מזיכרונות. הפרק הבא צריך עוד לעבור ליטושים אחרונים וכנראה שהוא יעלה בעוד יומיים-שלושה. ביקורות, הערות והארות יתקבלו בברכה.