החולות האין-סופיים של מזרח ירדן
"תגיד", פניתי לנאסר, "למה אני כאן?",
– "מה זאת אומרת?"
"הרי אני לא אעשה שום דבר מועיל בחיי, אני לעולם לא אלמד בבית הספר, לעולם לא אעבוד ואסיים את חיי בדיוק באותה צורה שאמא שלי בטח סיימה אותם."
הוא הסתכל עליי למשך כמה שניות טובות, "אתה חושב יותר מידי בשביל ילד",
אני לא רואה את עצמי כילד, למעשה, אני בקושי רואה את עצמי כבן אדם.
נאסר לגם מהקפה שלו והסתכל עליי לעוד כמה שניות טובות, אני בטוח שהוא רואה אותי בתור מטרד, אך אני אוהב אותו, זאת אומרת, יש לי חיבה גדולה כלפיו, הרי בזכותו אני עדיין חי ונושם.
מאז ומתמיד התלוננתי על החיים שלי, אך ללא ספק אהבתי אותם, אהבתי את החולות האין-סופיים אשר נמצאים סביבי, אהבתי את הבקתה בעלת שתי החדרים בה חייתי עם נאסר ואישתו, אהבתי את פינת החי הקטנה והמגודרת שבתוכה נמצאו שלושת התרנגולות אשר סיפקו לנו ביצים לקינוח.
אתם בטח שואלים את עצמכם מי אני, אך למעשה, אני בעצמי גם לא כל כך יודע.
אני בן תשע (לפחות לפי מה שנאסר אומר לי), אני מגדיר את עצמי כמוסלמי, את הוריי אני לא כל כך מכיר, למעשה, לא ראיתי את פניהם אף לא פעם אחת, נאסר אמר שעדיף כך.
השנים האחרונות היו קשות, חיינו באזור אשר לא חל עליו שום חוק מאז מלחמת האזרחים, כי אפילו הצבא לא מעז להיכנס לכאן.
יש כאן את כל סוגי הנבלות שאתם יכולים לחשוב עליהם, שודדים, פושעי מלחמה, רוצחים, כולם מסתובבים בחולות האין-סופיים של מזרח ירדן, כי רק כאן לא ירדפו אחריהם ויוציאו אותם להורג.
שאלתי את עצמי עשרות פעמים איך נאסר הגיע למקום המטונף הזה, הרי הוא בן אדם חכם, בנוסף על כך, יש לו תואר אקדמי רשמי, הוא הבן אדם הכי חכם שאי פעם הכרתי (לא שהכרתי הרבה אנשים בחיי).
אישתו של נאסר,רעיה נכנסה לחדר וקטעה את רצף המחשבות שלי, היתה לה הבעה מפוחדת על הפנים, "נאסר, יש אנשים בחוץ שרוצים לדבר איתך", "מה הם רוצים?" שאל נאסר, "הם לא אמרו לי כלום, הם רק אמרו שכדאי לך מאוד לצאת החוצה", נאסר קם בלי לומר עוד מילה נוספת ויצא.
פחדתי נורא, מה לעזאזל הנוכלים האלה רוצים מנאסר?
שמעתי את נאסר מדבר בפרסית, הוא תמיד מדבר בפרסית כשהוא לא רוצה שאני אבין את מה שהוא אומר.
"מה הם כבר יכולים לרצות ממנו?!" שאלתי את רעיה,הרי היא מבינה פרסית, והיא בטח מבינה את מה שהם אומרים, היא הסתכלה עליי, אך לא ענתה לי.
הדיבורים בחוץ הפכו לצעקות והפחד בתוכי התגבר.
אני חייב לצאת החוצה, אסור לי שיקחו ממני את נאסר, בזכותו אני חי.
"אני יוצא החוצה", אמרתי לרעיה, היא הסתכלה, אך לא עצרה בעדי.
יצאתי החוצה וראיתי תמונה מזעזעת, שישה אנשים עם מסכות מקיפים את נאסר כשכל אחד מהם אוחז סכין ארוכה בידו.
"נ-נאסר?" אמרתי בקול חלש, אחד מהנוכלים שם לב אליי, וגם נאסר.
הייתי קפוא במקומי וכמעט שלא האמנתי למראה עיניי, נאסר, הבחור הכי קשוח שאני מכיר – מפוחד.
לאחר כמה שניות כל החבורה שמה לב אליי.
"מי זה הילד הזה?" אחד מהם שאל, "תעיפו אותו מכאן!" אחר צעק.
"יש לי עסקה" אמר נאסר, הסתכלתי עליו וישר חשתי הקלה, ידעתי שהוא יידע איך לצאת מזה, הרי הוא הבחור הכי חכם באזור הזה.
"תיקחו את הילד, אבל תשחררו אותי."
..
…..מה?
למה שהוא יגיד דבר כזה, לכל הרוחות?!
זאת אולי אחת מהבדיחות שלו, לעזאזל, זאת בטח אחת מהבדיחות שלו, חייכתי.
"ב-בדיחה טובה נאסר", חייכתי לעברו, אך לעומת זאת, נאסר לא הסתכל עליי, וההבעה המפוחדת נישארה עדיין על פניו.
הוא לא צוחק.
הוא רציני לגמרי.
"נשמע מצויין" אמר אחד מהביריונים.
הביריונים עזבו את נאסר והתחילו ללכת לכיווני, עדיין לא האמנתי למה שקרה כאן עכשיו.
"זוכר ששאלת אותי למה אתה כאן?" אמר נאסר, הוא הסתכל ישירות לתוך העיניים שלי, "אתה כאן אך ורק בשביל שאני אחיה" אמר, וחייך.
"עשית את עבודתך כמו שצריך, זמנך ללכת הגיע."
אני מניח שאפילו נאסר, הבן אדם שהכי אהבתי, לא ראה אותי כבן אדם.
תגובות (2)
זה כנראה הסיפור הראשון שלך באתר, לפי רמת הכתיבה החורגת לטובה.
הרעיון, המיקום, השמות, והסיום המפתיע – לא פחות מנהדרים.
פיסוק:
אחרי 'סגור ציטוט' (ה-"), אין צורך בסימן פיסוק נוסף.
"אני לא רואה את עצמי כילד. (נקודה במקום פסיק) למעשה…"
"… לעוד כמה שניות טובות. (שוב, נקודה במקום פסיק)"
"ללא ספק אהבתי אותם. (נקודה) אהבתי את החולות; את הבקתה; את פינת החי…" (השימוש בסימן הפיסוק 'נקודה-פסיק' נדיר, אך במקרה זה מתבקש בין 'אהבתי' אחד למישנהו).
"שואלים את עצמכם מי אני. למעשה…" (הצעה בלבד, אף כי הפיסוק במקרה זה נכון. ההפרדה בין שני חלקי המשפט, מקלה על הקורא, ומשמיטה את הצורך בניגוד. לכל משפט – נושא אחד בלבד).
"בן תשע; מוסלמי; לא מכיר את הוריי…" (שוב, הלחם בין משפטים בעלי נושא זהה, מאלצים 'נקודה-פסיק').
"השנים האחרונות היו קשות. (נקודה) חיינו…"
"יכולים לחשוב עליהם: (נקודתיים לפני פרוט)… (נקודה לפני המשפט הנפרד הבא) כולם מסתובבים…"
"הרי הוא אדם חכם. (נקודה)"
"אשתו של נאסר, רעיה, (חסר פסיק)… המחשבות שלי. (נקודה)… הבעה מפוחדת על הפנים. (נקודה, שורה חדשה)
כל תחילת ציטוט יבוא בתחילת שורה, המשך ציטוט – באותה השורה.
"(שורה חדשה) נאסר קם…" זה נושא חדש, לא המשך לדבריו.
"מדבר בפרסית. (נקודה) הוא תמיד…"
"שאלתי את רעיה, הרי (חסר רווח אחרי הפסיק)… מה שהם אומרים. (נקודה) היא הסתכלה עליי (אפשר גם בלי פסיק) אך…"
"הפכו לצעקות, (פסיק. יש כאן סיבה ותוצאה, לא ו' החיבור) והפחד…"
"חייב לצאת. אסור שייקחו. בזכותו." (שים לב לנקודות) לכל משפט נושא אחד בלבד, מה שגם מעצים בחוויית הקריאה את תחושת סערת הרגשות.
"… החוצה" אמרתי לרעיה. (אין פסיק אחרי ציטוט, נקודה לפני נושא חדש).
"תמונה מזעזעת: (נקודתיים) … את נאסר, (פסיק) כשכל …"
"אמרתי בקול חלש. (נקודה. שורה חדשה).
"אחד הנוכלים שם אליי לב. (נקודה) גם נאסר. (בלי ו' החיבור).
"…למראה עיניי. (נקודה) נאסר … (משפט הסגר יש לתחום משני צידיו באותו סוג הפיסוק: או קו-הפרדה או פסיק) מפוחד."
הצעה: המילים 'אחר צעק' מיותרות. אחרת, יש לרדת שורה לפני הציטוט השני.
"'יש לי עסקה' אמר נאסר." (נקודה. שורה חדשה).
"'בדיחה טובה נאסר' חייכתי לעברו. לעומת זאת…" (להשמיט את הפסיק לאחר ציטוט. נקודה בסוף משפט).
"ללכת לכווני. (נקודה) עדיין…"
"… אמר נאסר. (נקודה) הוא הסתכל…"
עברית:
"הגד" לשון צווי, במקום 'תגיד' לשון עתיד.
"הרי [אני] לא אעשה, [אני] לא אלמד…" (המילה 'אני' מיותרת).
"ללא ספק אהבתי אותם. אהבתי…" (המילה 'אהבתי' חוזרת על עצמה יותר מדי. כיוון שהנושא זהה, היא נצרכת בפעם הראשונה בלבד).
"שלוש התרנגולות" בנקבה, 'שלושת' זו צורת זכר.
"מי אני. למעשה…" (המילה 'אך' מיותרת)
"למעשה, גם אני עצמי לא כל-כך יודע." ניסוח יותר מדוייק.
המילים 'בנוסף על כך' מיותרות. לחלופין: "הוא אדם חכם, הכי חכם שאי-פעם הכרתי. נוסף על כך, יש לו תואר אקדמי רשמי." (שינוי סדר המשפטים להגיוני יותר והשמטת ב' מיותרת. חלופה אפשרית נוספת: 'בנוסף' במקום 'נוסף על כך')
"אשתו" – לא 'אישתו'.
"אסור שיקחו ממני" – המילה 'לי' מיותרת.
"ששה אנשים" – לא 'שישה'.
"העיפו" – לא 'תעיפו'.
"קחו את הילד, שחררו אותי." לשון צווי! – 'תקחו' ו'תשחררו' בעתיד.
"נשארה" במקום 'נישארה'.
"בריונים" – לא 'ביריונים'.
"החלו ללכת" מתאים יותר מ'התחילו ללכת', אף כי אין זו טעות.
"הוא הביט היישר אל תוך עיניי" שוב הצעה בלבד.
כמאמר הגשש: "'בעבור', 'בכדי', 'למען' – אבל לא 'בשביל'" גם 'על-מנת' או 'כדי' יעשו את העבודה.
תוכן:
מה שם גיבור הסיפור? תאור לא יזיק.
כיצד סיימה אמא את חייה?
לא כילד ואפילו לא כבן-אדם, אז כמה כן הוא רואה עצמו?
כנראה נאסר הוא לא אבי הגיבור, אז כיצד 'בזכותו' הוא עדיין חי?
המקום המטונף? אולי פרוע, אולי חסר-חוק, אפילו מפחיד, אבל 'מטונף' מתייחס לסביבה פיזית, ולא מתאים לתיאוריך את הסביבה.
יש לו תואר אקדמי – איזה? מטעם איזה מוסד?
על סמך מה החלטת שהם 'נוכלים'?
מי אמר שהם 'יקחו' את נאסר? או שהכוונה 'יהרגו'? ואם כוונתם רעה, מה ביכולת ילד בן תשע לעשות? לצאת זו האפשרות הגרועה ביותר!
רמת הכתיבה טובה, משלב השפה גבוה, לפחות ביחס למצוי באתר זה.
מטרת ההערות: שיפור בלבד!
אשמח לקרוא חומרים נוספים פרי עטך.
וואו, תגובה ממש ממש נהדרת!
אני אענה רק לגבי התוכן –
מה שם גיבור הסיפור? תאור לא יזיק:
לא ציינתי את שמו של הגיבור בגלל שלגיבור עצמו זה אפילו לא חשוב, הרי לפי דעתו הוא מיותר בעולם הזה, אז למה דבר מיותר צריך שם?
כיצד סיימה אמא את חייה?
"באותה צורה שאמא שלי בטח סיימה אותם" זו רמיזה לזה שהיא גם התגוררה באותו אזור חסר חוק הזה, ורוב האנשים שם מסיימים את חייהם בלי לעשות דבר מועיל, רק מוות וחורבן.
כנראה נאסר הוא לא אבי הגיבור, אז כיצד 'בזכותו' הוא עדיין חי?
על איך שנאסר הציל את הגיבור לא כל כך רציתי להרחיב בסיפור הזה, כי זה סיפור ארוך שדורש עוד המון המון כתיבה, אולי אני אכתוב את הסיפור הזה בנפרד.
המקום המטונף?
המקום המטונף – כן, אני יודע שזה תיאור לא תואם, אבל כתבתי את הסיפור אחרי המון שעות שלא ישנתי, אז לא הצלחתי לחשוב על תיאור יותר תואם.
יש לו תואר אקדמי – איזה? מטעם איזה מוסד?
על התואר האקדמי גם כן לא הרחבתי, עברו של נאסר לא קשור לסיפור הספציפי הזה, במוחי דמיינתי את נאסר בתור איראני (וגם בגלל זה הוא דיבר פרסית) וכנראה שמשם הוא קיבל את התואר.
על סמך מה החלטת שהם 'נוכלים'?
על סמך זה שהאנשים היחידים שחיים באותו אזור הם אנשים לא ישרים שהחליטו לברוח לשם בשביל להינצל מידי המשטר, לאנשים האלה אין סיבה לשנות את דרך ההתנהגות שלהם מכיוון שאף אחד לא יעצור אותם מלעשות דברים, אז כנראה שהם עדיין "נוכלים" (פושעים, רוצחים וכו')
מי אמר שהם 'יקחו' את נאסר? או שהכוונה 'יהרגו'? ואם כוונתם רעה, מה ביכולת ילד בן תשע לעשות? לצאת זו האפשרות הגרועה ביותר!
לאנשים שם אין אף פעם כוונה טובה, כמו שהסברתי בתגובה הקודמת, לגבי "יקחו את נאסר", אני לא בטוח למה דווקא ככה ניסחתי את זה, כמו שאמרתי קודם, הייתי מאוד עייף.
לגבי זה שהגיבור יצא החוצה – הגיבור עצמו לא יכל לראות מציאות בה הוא חי בלי נאסר, הרי בזכות נאסר הוא חי, והוא אסיר תודה על כך, לכן הוא הרגיש כאילו הוא היה חייב לעשות מעשה, וזה מה שקרה בסוף.
תודה רבה על התגובה המאוד בונה שלך!