מופרעת

השעה כבר 4 לפנות בוקר.
אני יושבת עם אוזניות מתחת לבניין שלי.
שומעת שיר שכבר גורם לי בחילה מרוב ששמעתי אותו.
מעשנת סיגריית "בוקר".
כשאני חושבת על זה אני מצחקקת טיפה, זה לא בוקר בשבילי אבל אני כבר לא אלך לישון היום.
בינתיים אני מדפדפת בטלפון אולי יש משהו מעניין שם בקצה השני של העולם.
סיימתי את ה"בוקר" שלי, זורקת את הסיגריה, השכן בן ה80 יוצא מהבית וסוגר את הדלת מבלי לנעול, הוא יורד שתי מדרגות, מסתכל עליי וחוזר לדלת של הדירה שלו מכניס את המפתח ונועל פעמיים, כנראה עדיין לא שכח את היום שהתגנבתי אליו הביתה בשביל 100 שקלים מסכנים.
הוא ירד במדרגות ואמרתי לו בוקר טוב מתוך נימוס והוא זרק לי מבט "שוב הסרחת את כל הבניין?! בת 12 וכבר מעשנת, לאן אמא שלך מסתכלת הא? איכס, איזה חינוך".
הוא מלמל עוד משהו לעצמו פתח את דלת הבניין ויצא החוצה.
עליתי הביתה, לקחתי את ג'ניט, ככה קוראים לכלבה שלי, היצור היחידי שבאמת אוהב אותי.
יצאנו לסיבוב הבוקר שלה, ושוב פגשתי את השכנה הסטלנית שלי שכל יום מביאה גבר אחר הביתה, בטוח היא זונה, אמרתי לה שלום ובחנתי את הגבר שהיא הביאה אליה היום, נאה+ הייתי אומרת.
חזרתי הביתה עם ג'ניט ואמא בדיוק התעוררה " שוב לא ישנת כל הלילה?" עניתי לה "ברור שישנתי הלכתי הרגע לטייל עם ג'ניט ועכשיו אני מתארגנת לבית ספר" אמא מסניפה אותי "שוב עישנת? כמה פעמים אמרתי לך להפסיק?" היא צרחה עליי ואני עמדתי שם ופשוט בהיתי בה.

היום כשאני כבר אמא לבת מופרעת אני מנסה לחנך אותה לטוב, רק שלא תהיה כמוני.