כמה כוח יש ללב שבור- פרק שלישי^^

פרק שלישי- "בתוך בועה."

השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר ואני בדיוק התעוררתי מסיוט על קורן.
בחלום שלי שיחקנו שינינו תופסת בחצר האחורית בבית הגדול שהיה לנו במושב, רצנו כל כך הרבה וכל כך מהר שממש הרגשתי את העייפות בתוך החלום.
לאחר שקורן תפס אותי בפעם השלישית נשכבנו שינינו על הדשא הירוק שהדיף ריח של דשן, קורן אמר משהו שלא הצלחתי לזכור ושינינו צחקנו.
החלום נגמר בגלל צלצול טלפון שנשמע מכיוון הבית.
התעוררתי מתנשפת והבטתי בתקרה הלבנה בחדר השינה שלי. רוח קרירה נשבה מבעד לחלון וגרמה לווילונות המשי להראות כמו רוחות רפאים.
לפני שנים, כשהייתי מבקרת אצל פסיכולוגית, היא הייתה אומרת לי שחלומות הם הדרך שלי לזכור אותו. שעם אני חולמת עליו זה סימן שלעולם לא אשכח אותו. הייתי אז בת ארבע-עשרה וכבר אז ידעתי שזה בולשיט. אחרי שקורן מת ידעתי שאני לא יכולה להמשיך כרגיל, שאני כבר לא יכולה להיות אותה ילדה תמימה ושטחית, מה שגרם, לפי דבריה של הפסיכולוגית, להתבגרות מועצת. לכן התחלתי להשקיעה בלימודים וכאשר איתמר נולד אני זו שטיפלתי בו בזמן שהוריי היו עסוקים בלהתגרש.
ניערתי את הראשי והסתובבתי על צידי, מתכדררת לכדור קטן תחת השמיכה שלי, אני לא יכולה להרשות לעצמי לאחר מחר.

"בוקר טוב יפיפייה." קולו של יואב נשמע מבעד לטלפון הנייד שלי מעט מקוטע.
"בוקר טוב." עניתי וחיוך עלה על פניי, לא ותר כל זכר לחלום שחלמתי או למחשבות שבאו בעקבותיו.
"רוצה שאבוא לאסוף אותך לפני שאני הולך לעבודה?" הוא שאל בעודי מתמתחת במיטתי.
"זה בסדר אני אלך ברגל, אני צריכה לקחת את איתמר לגן לפני זה." חייכתי לעצמי פעם נוספת, ידעתי עד כמה יואב אוהב את איתמר.
"אז אני אבוא אחרי שתסיימי ללמוד, יש לי משהו שאני רוצה לספר לך." אמר.
לחצתי בטלפון על כפתור הרמקול ונכנסתי לחדר האמבטיה, בזמן הזה אמא שלי העירה את איתמר.
"עכשיו אני במתח." צחקתי ושמתי משחת שיניים על המברשת שלי בעודי מכניסה אותה אל פי.
"זה לא משהו חשוב כל כך… זאת אומר זה יכול לחכות לצהריים ו…" יואב גמגם, משהו שלא קרה לעיתים קרובות.
"הכל בסדר?" אמרתי וירקתי את משחת השיניים אל תוך הכיור.
"בואי פשוט נדבר אחרי הלימודים." הוא אמר וניתק את הטלפון לפני שהספקתי להגיב.

"להתראות קטנצ'יק." קראתי אחרי איתמר כשהוא רץ לגן ושכח לגמרי מקיומי.
הדרך מהגן של איתמר לבית הספר הייתה קצרה אבל בכל הדרך לא יכולתי להסיק לחשוב על יואב, הוא כמעט אף פעם לא גמגם, רק בפעם הראשונה שדיברנו , בזמנו הוא אמר שהנוכחות שלי גורמת למוח שלו להפסיק לעמוד כמו שצריך. עכשיו ניחשתי שהמצב שונה, הוא תמיד היה כל כך בטוח, בעצמו כל כך כן איתי. תמיד שם לצידי וכל כך מושלם.
מה לכל הרוחות עובר עליי בזמן האחרון?! אני מתחילה לחשוב כמו אמא שלי, הכל בסדר עם יואב וזה הכל.
נכנסתי אל שער בית הספר ומחקתי את הכל, נותנת לעצמי לשקועה מאה אחוז בלימודים.