The Mysterious Boy- פרק 1
The Mysterious Boy:
פרק 1:
היום זהו יום הלימודים הראשון של כיתה יא'. לואי כמובן הגיע לכיתה באיחור. "למה איחרת מר טומלינסון?" שאלה המחנכת שלו.
"סליחה גברת צ'ייס." הוא אמר.
"אני אסלח לך בגלל שזה היום הראשון ללימודים." היא אמרה עם חיוך קטן והוא ידע שהיא לא סולחת לו רק כי זה היום הראשון ללימודים. היא תמיד סולחת לו על האיחורים שלו. היא המחנכת שלו משנה שעברה והיא המורה האהובה עליו בכל בית הספר. "טוב אז היום נעשה משחק הכרות." היא אמרה בחיוך שגדל מרגע לרגע.
"אבל המורה כל שנה עושים משחק הכרות גם כשכולם מכירים את כולם." התלונן נייל ולואי הלך והתיישב לידו.
"כמעט כל שנה מצטרפים ילדים חדשים. חשוב שאתה תכיר אותם והם אותך." היא השיבה לו והוא נאנח. "אני אתחיל. קוראים לי שרלוט צ'ייס." היא אמרה. אחריה אמרו עוד כמה ילדים ולואי לא הקשיב להם. היא צייר במחברת שלו. הוא שמע את נייל אומר, "אני נייל הורן." אחרי כמה שניות נייל לחש לו באוזן: "לו תורך."
"אני לואי טומלינסון." לואי אמר מבלי להרים את מבטו מן המחברת. הוא צייר ילד שהופיע לו בחלום. גבוה, מתולתל, בעל עיניים ירוקות ובעל גומות. הוא נאה. מאוד נאה. בסןף השיעור נייל לקח ללואי את המחברת והסתכל על הציור שלואי צייר בזמן השיעור. "ציור יפה לו. מי זה?" הוא אמר.
"תודה ניילר. אני לא יודע מי זה הוא פשוט הופיע לי בחלום." אמר לואי. נייל ולואי היו החברים הכי טובים. נייל הוא בן האדם היחיד בעולם שלואי מרשה לו לגעת במחברת הציורים שלו.
"אתה בא היום למסיבה?" לואי שינה את הנושא.
"איזו מסיבה?" נייל שאל. 'הוא צוחק עליי נכון?' לואי שאל את עצמו.
"המסיבה אצל קייל." אמר לואי.
"ההורים שלו לא אוסרים עליו לעשות מסיבות?" שאל נייל.
"הם לא בעיר." השיב לואי.
"מסיבות זה לא הקטע שלי." אמר נייל.
"יהיה כיף," אמר לואי. נייל צחק.
"אתה תמיד אומר את זה ואף פעם לא כיף לי." אמר נייל מנסה להפסיק לצחוק. כשנייל התחיל לצחוק היה בלתי אפשרי לעצור אותו. ג'ייד ניגשה אליהם. "אתם באים היום למסיבה?" היא שאלה אותם. היה ברור שהיא הפנתה את השאלה לנייל. הוא הסמיק וענה לה, "לואי לא ממש רוצה אבל אני משכנע אותו. אנחנו נבוא."
"יופי," היא חייכה והלכה.
"איך היא תמיד מצליחה לשכנע אותך ואני לא?" שאל לואי.
"כי היא זה היא ואתה זה אתה." אמר נייל כאילו זה מובן מאליו. לואי גלגל את עיניו. היה צלצול לשיעור הבא. זה היה שיעור מתמטיקה. "טוב, אתה בא?" שאל נייל.
"לא אין לי כוח. לך לבד." אמר לואי.
"לואי אם תתחיל להבריז גם השנה אמא שלך תרצח אותך." אמר נייל.
"אני אשרוד." אמר לואי והלך. כמעט אף אחד לא אהב מתמטיקה אבל לואי שנא את המקצוע הזה ברמה שאי אפשר לתאר. הוא לא הבין את המספרים ואת הפעולות. הוא לא אהב שכאשר הוא שאל מדוע שתיים ועוד שתיים שווה לארבע אמרו לו "כי ככה זה." הוא שנא את התשובה. לפי דעתו זה מקצוע פשוט לא הגיוני. לדעתו לכל דבר יש סיבה והוא רצה לדעת את הסיבה. הוא רצה לדעת הסיבה להכל. הוא לא אהב שאומרים לו "כי ככה זה." הוא ניסה למצוא הגיון במתמטיקה. הוא ניסה למצוא סיבה לכך ששתיים ועוד שתיים זה ארבע ולא שבע אבל הוא לא מצא סיבה. ניסו להסביר לו למה זה הגיוני, במיוחד נייל ניסה אבל לדעתו זה פשוט לא נכון. לואי ונייל היו החברים הכי טובים אבל הם גם היו הפכים. נייל היה הילד השקט החרשן שלא אוהב להיות בחברת אנשים ולואי לעומתו היה הילד הרועש שלא יודע אפילו מתי המבחנים ואוהב להיות בחברת אנשים. לואי הרגיש בטוח בחברת אנשים ונייל הרגיש בדיוק ההפך. לואי הרגיש בסכנה כאשר הוא היה לבד ונייל אהב להיות לבד. לואי ונייל חברים מאז שהם בני שלוש. הם עושים הכל ביחד, לא משנה מה. גם אם אחד מהם יתכנן לרצוח מישהו השני יעזור לו. לואי לא מסוגל לדמיין את חייו ללא נייל. לואי הלך לקצה השני של בית הספר. היו שם הרבה עצים. הוא התיישב עם הגב אליהם והסתכל על הציור שלו שהוא צייר בשיעור הראשון. הוא הסתכל על הנער הנאה והרגיש שהציור לא שלם. שחסר בו משהו. הוא צייר לנער כנפיים של מלאך. "לא זה לא מתאים לו." הוא אמר ומחק את הכנפיים. הוא צייר כנפיים אך הפעם במקום כנפיים של מלאך הוא צייר כנפיים של שד שנתן לנער מראה קצת מרושע. "ככה זה צריך להיות." אמר לואי וחייך. בדף אחר במחברת הוא צייר את נייל. החבר הכי טוב שלו. הוא צייר במסיבה ונייל שונא מסיבות. לואי מעולם לא הרגיש שהוא באמת במסיבה כשנייל לא היה במסיבה. נייל שונא מסיבות אבל לואי לא חושב שמסיבה זה מסיבה בלי נייל. בזמן המסיבה כמעט אף אחד לא שם לב לנייל. הוא הולך לקיר שהכי רחוק מכולם ומתיישב שם. הוא סותם את האוזניים ומחכה עד שהמסיבה תיגמר. אבל בכל זאת לואי לא מסוגל לדמיין מסיבה בלי נייל. אף אחד לא שם לב אליו אבל לואי מרגיש שנייל הופך מסיבה טובה למסיבה מדהימה והוא אפילו לא יודע למה. הוא צייר את נייל רוקד מה שהוא מעולם לא ראה את נייל עושה. הוא צייר לו כנפיים של מלאך ולכל האחרים כולל הוא עצמו כנפיים של שדים. הוא תמיד הרגיש שנייל הוא ישות טהורה בעולם מרושע. הוא הסתכל על הציור וחייך. הוא הרגיש מוזר. הוא אהב את נייל, את ה הוא תמיד ידע אך הוא מעולם לא ידע עד כמה. הוא ראה את גברת צ'ייס שם. היא ניגשה אליו. "למה הברזת שוב? גם השנה אתה רוצה להבריז?" היא שאלה אותו.
"אני לא אוהב מתמטיקה." הוא אמר.
"יש מישהו שכן אוהב מתמטיקה?" היא שאלה והתיישבה לידו.
"נייל," הוא אמר והיא צחקה.
"אני יכולה לראות?" היא הצביעה על המחברת שלו. הוא חשב על להגיד לה לא אבל בסוף הוא רק הנהן.
"לנייל יש אח תאום שלא ידעתי עליו?" היא שאלה ולואי צחק.
"לא," הוא השיב. "למה?"
"כי אני לא מסוגלת לדמיין את נייל במסיבה." היא אמרה.
"הוא כמעט תמיד מגיע למסיבות אבל הוא הולך לקיר הכי רחוק, מתיישב שם ומחכה שהמסיבה תיגמר." אמר לואי.
"זה יפה." היא אמרה.
"תודה," הוא השיב לה. לואי קיבל מחמאות מהרבה אנשים אבל היו רק כמה אנשים שהיה חשוב לו לקבל מהם מחמאות. נייל, גברת צ'ייס, אמא שלו, אחיות שלו ואבא שלו. הכי חשוב לו היה לקבל מאבא שלו. לקבל מחמאות מאבא שלו זה היה נדיר. הוא תמיד הרגיש שאבא שלו חושב שהוא אכזבה. זה נדיר לקבל ממנו מחמאות. גבר צ'ייס החזירה לו את המחברת. "תחזור לשיעור." היא אמרה.
"מר גרייס ירתק אותי ואז אמא שלי תירצח אותי." הוא אמר.
"לואי הוא לא ירתק אותך על היום הראשון של השנה." היא אמרה לו.
"אבל הוא תמיד עושה את זה!" לואי עמד על שלו.
"השנה גברת ויברלי אסרה עליו." היא אמרה לו וכדי שהוא יאמין לה היא הוסיפה, "היא כתבה את זה בתקנון. בסוף היום אני אקרא לכם אותו."
"בסדר," הוא נכנע והלך לכיתה. עד שהוא הגיע לכיתה כבר היה צלצול והשיעור הסתיים. נייל יצא משם ואמר: "היום מר גרייס לא הגיע אז היה לנו שיעור עם גברת גרין. מזלך שלא הגעת לשיעור." לואי גיחך.
"עוד מעט מתחיל שיעור מדעים. עכשיו זו לא הפסקה ארוכה." נייל אמר ולואי חייך. לואי תמיד אהב מדעים. כל הנושא הזה תמיד עניין אותו. הוא לא האמין שקיימות עובדות אלא שקיימות רק תאוריות. אפשר היום להוכיח משהו אחד וביום למחרת להוכיח משהו אחר שיסתור את זה לגמרי. הוא אהב לחפש עובדות לתאוריות שקיימות בנוגע להכל. הם הלכו לכיתה וכשהם הגיעו בזמן. הם הלכו לסוף הכיתה לצד שמאל שם הם ישבו במשך כל שנה שעברה. עכשיו ישב שם ילד ג'ינג'י עם עיניים כחולות. "איך קוראים לך ילד?" שאל לואי.
"ג'וני," אמר הילד בחיוך. ג'וני היה ילד חדש בבית הספר.
"טוב אז ג'וני עוף מפה כי זה המקום שלנו." אמר לואי והצביע על נייל.
"סליחה," אמר ג'וני בלחץ אסף את חפציו והלך משם. נייל ולואי התיישבו. "למה אתה לא נחמד אל ילדים אחרים? יכולת לבקש בנימוס או שהיינו יושבים במקום אחר." אמר נייל.
"אני לא נחמד אליהם כי אני לא רוצה להיות נחמד אליהם." אמר לואי. זה היה עוד הבדל בין השניים. נייל כיבד את כולם, התנהג אליהם בנימוס וויתר לכולם. אבל לואי? לואי לא כיבד כמעט אף אחד, לא התנהג אליהם בנימוס והם וויתרו לו משום שהם פחדו ממנו. לואי היה "הבריון" מאז כיתה ו'. שנה לפני זה נייל עבר בריונות ואז הם עברו בית ספר. לואי החליט שהוא לא מוכן לתת לסבול עוד פעם אז נהפך לבריון. כולם פחדו ממנו אז אף אחד לא הציק לנייל. נייל לא חשב שזה צודק להפוך לבריון אבל הוא נשאר חבר של לואי כי הוא יודע שלואי הוא בן אדם טוב. ג'וש התקרב אליהם. "למה גירשתם את הילד ההוא מפה? הוא הגיע לפניכם! זכותו לשבת פה!" הוא צעק. הוא אמר ברבים אבל הוא כיוון את זה אך ורק ללואי. הוא ידע שלואי היה זה שגירש את ג'וני ולא נייל.
"כי התחשק לי עכשיו תעזוב אותנו." אמר לואי וג'וש הלך משם עצבני. ג'וש היה הנער היחידי שהתנגד ללואי. המורה נכנסה. היא לא לימדה אותם שנה שעברה.
***
בערב לואי ונייל הלכו למסיבה. במשך רוב המסיבה לואי רקד עד שקרה משהו מוזר. הוא ראה את הנער המסתורי מהחלום שלו. הנער הסתכל עליו וכששם לב שלואי רואה אותו הוא הלך אל עבר היציאה. לואי עקב אחריו. לואי היה בכניסה לבית של קייל. הנער הסתכל עליו, חייך ונעלם. "מה בדיוק קרה כאן הרגע?" הוא שאל את עצמו.
המשך יבוא…
תגובות (4)
וואו, וואו. כן , בהחלט .
עניינת אותי , וזה הדבר שהכייייי חשוב בכתיבה , לא לייבש את הקורא.
הדבר היחיד שהציק לי זה הפעמים שאת מסבירה על לואי ונייל ביחד ואז
יש הגזמה בשמות.
{יש מצב זו פשוט אני והדסלקציה שלי}
תנסי להשתמש במילים אחרות במקום השמות…
וזהו רעיון יפה מאוד ! כתיבה גבוה ובלי שגיאות ,
ומאוד זורמת וקולחת, כמו שצריך.
אני שמחה שאהבת :) ובנוגע לשמות את כנראה צודקת. אין לי מושג למה אבל זה קורא בערך תמיד.
המשכתי :)
זה מהמם!!