השולטת בקרח – פרק 1

״אלישה״.
אני קופצת בבהלה במקלחת, חוטפת את המגבת במהירות ומכסה את הגוף שלי.
״סיכמנו שאתה לא עושה את זה יותר כשאני מתקלחת, טוביאס״.
אני מפנה מבט זועף אל הקיר מולי, בכלל לא מופתעת לראות הקרנה של שיחת וידאו על הקיר.
״את אוהבת שאני עושה את זה. שנינו יודעים שאת מתה על זה שאני רואה את הגוף שלך.״ הוא מגחך, קורץ על הדרך.
אני נאנחת ופשוט עושה לכיוונו אצבע שלישית.
אני יוצאת מחדר המקלחת והולכת לכיוון החדר שלי. לובשת חזיה ותחתון במהירות, יודעת שחלונית ההקרנה תופיע בעוד רגע.
״אני ממליץ על הפיג׳מה השניה״ טוביאס מופיע בתוך הארון שלי, אני מסתנוורת מהחלונית.
״לא שאלתי על מה אתה ממליץ.״ אני סוגרת את הארון והחלונית עוברת אל הקיר שממול המיטה שלי.
אני מתיישבת על המיטה, לאחר ששמתי פיג׳מה ופונה לסרק את השיער.
״במה אוכל לעזור לך הפעם טוביאס?״.
״בשום דבר. את קיבלת זימון מהמסדר ולא הגעת, אני רק רוצה להבין מדוע, ואז תוכלי לבוא לפה בזריזות״.
״אמרתי לכם שאני לא בעסק יותר. לא מתאים לי כל העניין הזה, זה כבר יוצא מפורפורציות.״ אני רוטנת.
״את מבינה שזה לא משנה מה אמרת?. את מיוחדת אלישה. יש לך כוחות על, את חושבת שאת מחליטה מתי את בעסק ומתי לא?״. הוא נשמע לא מרוצה.
״אל תדבר אלי כאילו אתה הבוס שלי טוביאס. אני אעשה מה שאני רוצה, לא אתה ולא המסדר תחליטו לי. אני לא חתמתי על שום חוזה שאומר שאני כבולה אליכם.״
״פשוט עזבי את זה עכשיו אלישה, העניינים מתחילים להסתבך. אנחנו צריכים אותך פה, בבקשה תבואי״. חנפן מזדיין.
״אני אבוא, אבל אני מבטיחה לך שאני לא אשאר להרבה זמן.״
החלונית נסגרת, אני פונה להתלבש.
אלישה, אין שם משפחה, בת 19, צבע עור לבן מדי לטעמי, שיער חום גלי ארוך, עיניים כחולות, רזה, גבוהה.
לא צריך יותר מזה.
אני ממלמלת לעצמי את זה בזמן שאני עומדת מול המראה עם חליפת המסדר התכולה שלי, מנסה לא לשכוח מי אני, או לפחות מי אני מנסה להיות.
ולא. לא שכחתי שבכל רגע נתון אני יכולה להקפיא את כל מה שמסביבי, לדוגמה המראה הזאתי, מה עוצר אותי מלרסק אותה? אני לא יודעת.
״משמר, הגנה וכוח.״
השער נפתח מולי, לאחר שאני אומרת את הסיסמה.
אני נכנסת אליו, לא מופתעת מהקרירות שעוטפת אותי. אני עוצמת עיניים וכעבור רגע פותחת אותן, נמצאת במקום שונה לגמרי, במסדר.
״אני שמח שהגעת מהר, בואי אחריי״ אני רואה את טוביאס, שנראה אפילו יותר טוב במציאות.
אני הולכת אחריו ופונה לבחון את השינויים בו.
שרירים, שזוף, שיער חום, עיניים כתומות, גבוה. מושלם. מדי.
אצלנו, צבע העיניים הוא זה שמראה על הכוחות של אותו אדם, לטוביאס יש את כוח האש.
אני ברת מזל שנולדתי עם עיניים כחולות, ככה שאני יכולה לחיות עם בני האדם בלי שהם יעשו עלי ניסויים.
האמת היא, שעיניים כחולות אצלנו הן דבר נדיר כמעט כמו עיניים זהובות וכסופות.
יש עיניים בכל הצבעים אצלנו במסדר אבל להרוב יש עיניים ירוקות שזה כוח טבע, או חומות שזה כמובן כוח האדמה ואפילו עיניים כתומות כמו של טוביאס.
״אז מה, בן כמה אתה כבר אס?״ קוראת לו בכינוי ישן.
״21, ליש.״ הוא עונה, רעד עובר בגב שלו.
״לא היית פה רק כמה חודשים, כבר הספקת לשכוח?.״ הוא אומר, מגרד את העורף, הרגל ישן שלו שמראה על קוצר רוח.
״אנחנו נלך עוד הרבה זמן?.״
״תהיי סבלנית.״
״אתה יודע שאני לא כזו.״
״תשתדלי.״ הוא חותם את השיחה, מתנהג בקשיחות.
אני מעדיפה אותו כשהוא על הקיר שלי בתוך החלונית המזדיינת שלו.
״ליש״ אנשים קוראים בשמי ומנופפים לי, חלקם טופחים לי על הגב, חלקם אפילו נותנים חיבוק, אחרים רק מהנהנים אלי ביובש.
״הגענו, מכאן את הולכת לבד.״ הוא מצביע על הדלת שמולנו.
אני פותחת את הדלת והולכת במסדרון שלא ראיתי אף פעם, בסופו יש דלת, אני פותחת אותה.
אני רואה אישה מבוגרת במקצת יושבת על כיסא.
״מייבל.״ אני קוראת לראש המסדר.
״אלישה..״ היא מרימה את הראש משיחת הוידאו שהייתה שקועה בה, נפרדת ממי שהיה בצד השני.
״השתנית.״ אני מהנהנת אליה, מרוחקת.
״ובכן, גם את.״ היא מחזירה באותו המטבע.
אני מתיישבת על הכיסא מולה, בלי לבקש.
״אז מה, עכשיו אני אמורה לקרוא לך גברתי או משהו?.״ אני מגחכת.
״הגיע הזמן שתחזרי לכאן. אנחנו זקוקים לכוח אנושי.״ היא מתעלמת מהשאלה שלי, ואני צוחקת.
״מה מצחיק אותך?״
״שאת אומרת כוח אנושי, כולנו בעצם חייזרים או משהו בסגנון. חייזרים עם כוחות על.״
היא מחייכת.״אנחנו לא חייזרים, אנחנו דריקסים.״
״מה שתגידי, אני לא רואה את ההבדל.״
״את חושבת שתוכלי לחזור לפה בזמן הקרוב?.״
״כמה זה בערך ׳קרוב׳?.״
״מחר?״
״את רוצה שאני אחזור למסלול פה אחרי חודשים שלא התקרבתי לכאן?.״
״זה בדיוק מה שאני רוצה.״
״אבל אני לא רוצה. את מוכנה להגיד לי למה פתאום את צריכה אותי פה?.״
״האויבים לא נגמרו ליש, אנחנו צריכים את עזרתך. מחובתנו לשמור על כל הדריקסים.״
״אבל חשבתי שסיימנו עם הסיפור הזה, את הבטחת לי כשעזבתי מייבל.״
״אני יודעת. פשוט תבטיחי לי שתשקלי את העניין, בינתיים אני אערוך לך היכרות עם כמה מהנטפלים האלה.״
היא מניפה אצבע ומסך נדלק, אני שותקת, יודעת שהולך להגיע הסבר ארוך עכשיו.
״אז קודם כל, בחיים לא התמודדנו עם עוצמה כזאת, הם מקרינים כוח.״
היא מצביעה על המסך, תמונה של קבוצת אנשים מופיעה. ציפיתי לראות זקנים ממורמרים עם שרביט, אבל אני מתפלאת לראות אנשים שנראים בשנות ה20 לחייהם.
התמונה מתחלפת, עכשיו יש תמונה של אישה נאה. יש לה עיניים סגולות שמצביעות על כוח קריסטל, הכוח להקשות כל דבר.
״לפי מה שידוע לנו זוהי פנדורה, או איך שכולם קוראים לה – פנדי. היא בעצם ראש המסדר ׳סיירניקס׳, מסדר רע שרוצה לחסל אותנו.״
התמונה עוברת אל מישהו שלדעתי, חתיך הורס. לאחר רגע אני קולטת שיש לו עיני זהב, אני מבינה עד כמה המצב חמור.
הוא נראה בגילי או כמה שנים יותר. יש לו שיער שחור, צבע העור שלו שזוף, הוא שרירי, גבוה ובקיצור, מסוכן.
לפי מי שידוע לי עיניים בצבע זהב הן כוח של חוזק ואנטי – פגיע, שזה אומר שהוא לא יכול להיפגע מכלום, כוח נדיר.
״לוקאס, הסגן של פנדי. בן אדם סדיסט ביותר, הרוע נוזל ממנו בכמויות. אני מניחה ששמת לב לעיניים שלו, כמעט בלתי אפשרי להכניע אותו.״ מייבל ממהרת להסביר.
כמה חבל שאתה האויב שלי, לוקאס.
היא ממשיכה להעביר עוד תמונות ואני מפסיקה להקשיב.
״אז את תחשבי?״ היא פונה אלי ואני מתעוררת.
״כן, מבטיחה.״
״תחזירי לנו תשובה כמה שיותר מהר, טוביאס יצור איתך קשר, משוחררת.״
אני ממהרת לצאת מן הדלת, והיא נסגרת אוטומטית.
אני הולכת לאורך המסדרון, מבולבלת כל כך.
כשאני יוצאת מן הדלת השניה, אני לא מספיקה למצמץ לפני שמשהו קופץ עלי.
אני נופלת על הרצפה ביחד עם הגוש הזה. אני בהיכון לירות עליו סילון של מים שיקפיא אותו אל הרצפה ואז לטפל בו כהוגן.
אני רואה את הפרצוף של רויאל מציץ אלי מבין כל השיער שלה. הגעגוע מציף אותי, אני לא מסוגלת לדבר.
״חתיכת בת של זונה.״ היא חובטת בי, בוכה וצוחקת באותו הזמן.
״התגעגעתי אלייך.״ אני מחבקת אותה חזק, לא רוצה לשחרר את החברה הכי טובה שלי.
״הם לא נתנו לי לבקר אותך.״ היא מחזקת את החיבוק.
״אכפת לך? אני לא נושמת.״ אני אומרת לה והיא ממהרת לשחרר ולצחוק.
אנחנו יושבות ומדברות זמן שנראה כמו נצח.
לבסוף אני נאנחת ומקימה את עצמי בכוח, נזכרת שמחר יש לי עבודה כמו כל בני האנוש, חלק מההסתגלות שלי בכדור הארץ.
אנחנו נפרדות, מבטיחות אחת לשניה להיפגש שוב, מחבקות אך הפעם בקצרה וכל אחת פונה לדרכה ולעיסוקיה.
אני מתקרבת אל השער שיחזיר אותי לבית, מישהו מושך את ידי ומצמיד אותי אל הקיר.
״אלישה..״ טוביאס נושף על העורף שלי, בלחש.
אני רועדת, המגע שלו שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן מפתיע אותי.
״טוביאס..״אני עונה לו באותו הטון.
״פשוט תחזרי, אוקיי?.״
״טוביאס אתה יודע שזה מזמן נגמר בנינו, אל תעשה את זה ליותר מסובך.״
״אני מתגעגע.״
״ממקודם דיברת אלי בחלונית כאילו אני אחת מהשרמוטות שלך פה. זה שהיינו ביחד ואנחנו אמורים לשנוא אחד את השני בעקבות הפרידה לא הופך את זה לבסדר.״
הוא מצמיד אותי אל הקיר יותר חזק, שם את היד שלו לצד הראש שלי. הוא מתקרב עם הפרצוף שלו, השפתיים שלו מלטפות את השפתיים שלי, אני מתחילה לרעוד.
לבסוף הוא נותן לי נשיקה רק על הלחי ומשחרר אותי, הולך משם.
משאיר אותי אבודה ומבולבלת יותר ממה שהייתי.
אני ממשיכה ללכת אל כיוון השער, ולבסוף עוברת בו.
אני מורידה את החליפה ומחזירה אותה למתקן התלייה בחדר שלי, שמה את הפיג׳מה בפעם השניה הלילה, עוטה עלי את מבט ׳בת האנוש׳ שלי ומתכרבלת במיטה, אני נרדמת תוך כמה דקות.