כמה כוח יש ללב שבור- פרק שני ^^

פרק שני- "שבר כלי…"

ישבנו על הנדנדה החורקת החצר האחורית של יואב, אמא שלו הכינה אוכל טעים ואפליא ושנינו ישבנו על הנדנדה בעצלנות ונהנו ממזג האוויר הנפלא של אחר הצהריים.
יואב ישב ואני שכבתי על רגל אחת שלו, הוא ליטף את שיערי, נישק את ראשי, ופשוט היה היואב שכל כך אהבתי. ברגלו השנייה הוא נדנד את הנדנדה באיטיות והזמן פשוט עבר כל כך לאט.
אבל כמו בכל דבר החיים השמש התחילה לשקועה והטלפון הנייד שלי התחיל לרטוט בכיס הג'ינס שלי.
"קדימה," אמר יואב והיה אמיץ מספיק כדי להיות הראשון שיקום מהנדנדה. "בואי לא נדאיג את אמא שלך יותר ממה שצריך." הוא חייך ומשך אותי עליו, כדי שם אני אקום.
"אולי אני פשוט אתקשר ואגיד לה שאני נשארת לישון כאן?" שאלתי בתקווה, רק המחשבה על חזרה לביתה של אימי הרס לי את כל מצב הרוח.
על פניו של יואב חלפה הבעה משונה, אבל אחרי רגע הוא חזר להיות עצמו ואני הסכתי מכך שדמיינתי.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב," הוא אמר וחיבק אותי בזמן שצעדנו אל המכונית שלו. "אמא שלך כל כך דואגת, היא חושבת שאנחנו עושים סקס בכל פעם שאת נשארת לישון פה-"
"מה שנכון." קטעתי אותו ולא יכולתי שלא לחייך.
"ובכל זאת את יודעת שזה מוציא אותה מדעתה. אני פשוט חושב שלא כדיי שתריבו על שטויות כאלה." הוא נשמע כל כך בוגר.
"מה שאתה בעצם אומר הוא שאני צריכה לשמור את האנרגיות שלי למריבות הרציניות איתה?" שאלתי ופתחתי את הדלת של המשוב ליד הנהג.
"אם ככה את בוחרת לנסח את זה." הוא נכנס למכונית וצחק.

פתחתי את דלת הבית של אימי. היא ישבה בסלון ועל שוחן הקפה הייתה מונחת הניירת שלה, על כורסת העור לידה ישב איתמר קורן, אחי הקטן שנולד שנתיים לאחר שקורן מת. אמא שלי התעקשה שהשם קורן יהיה רשום בתעודת הזהות שלה למרות שהיא הייתה היחידה שקראה לו כך. איתמר ישב על כל הכורסה שיחק בטבלאט שאבי קנה לו למרות היותו צעיר כל כך.
"דני!" קרא איתמר והתרגשות, הוא הניח את הטבלאט על הכורסה ורץ לחבק אותי.
"שלום לך ציפלון." אמרתי ופרעתי את שיערו בחיבה, הוא היה כל כך קטן וכל כך הזכיר לי את קורן שלפעמים פשוט כאב לי להסתכל עליו.
"איך היה היום הראשון ללימודים?" שאלה אימי ולא הרימה את ראשה מין עבודתה.
"בסדר…" מלמלתי, הנחתי את התיק שלי על הרצפה והרמתי את אחי על זרועותיי. "אתה נהיה ממש כבד," ציינתי, שוכחת את העובדה שהוא כבר בן חמש. "איך היה היום הראשון שלך, איתמר?" שאלתי מקווה שתשובתו תהיה נרחבת משלי.
"היה כל כך כיף! מיכל הגננת אמרה שהשנה ילמדו אותנו לקרוא ולכתוב ואני כבר יודע לכתוב את השם שלי ופגשתי בדן הכחש את מיקה ואת רוני מהגן הקודם וגם חמר חדש שגם לו קוראים איתמר, אז אני איתמר דוד והוא איתמר לוי ככה מיכל הגננת אמרה שיבדילו בינינו." הוא דיבר במהירות כבר כל כך ובכזו התלהבות שלא יכולתי שלא לצחוק.
"אני כל כך שצחה שנהנת היום." אמרתי וחיבקתי אותו, אבא שלי לקח אותו היום לגן לכן עד נותרו על גופו שאריות של אפטרשייפ המוכר של אבי.
הורדתי את איתמר מבין זרועותיי ולקחתי את התיק שלי אל החדר, לאחר מקלחת זריזה הלכתי אל המטבח כדי לחפש משהו, באותו רגע ארור גם אימי הייתה שם.
"היית עם יואב אחרי הלימודים?" שאלה בלי להביט בי. היא הוציאה מהארון כוס גדולה והתחילה להכין לעצמה קפה.
"כן. הוא באה לאסוף אותי ואז הלכנו לבית שלו." אמרתי בנחישות.
"אני במאת לא בטוחה בקשר לבחור הזה…" אמרה אימי.
הסתכלתי עליה כלא מאמינה, היא באמת אמרה את מה שאני חושבת שהיא אמרה.
"איך את מעזה בכלל להגיד את זה?!" שאלתי כמעט בצעקה.
"הוא מבוגר מידי בשבילך והוא גם לא היה בצבא כמו כל בחור נורמאלי ו… יש משהו בעיניים שלו…" הדברים שאמרה נשמעו כמו תירוצים עלובים.
"הוא בסך הכל בן עשרים וארבע, הוא לא היה בצבא בגלל שהוא פציפיסט ויש לא בעיניים רק חמימות וטוב לב. אני מבינה שקשה לך לעכל את זה אבל זה המצב, אני יוצרת איתו. תתמודדי!" נבחתי. כל כך הכעיס אותי שהיא מדברת עליו ככה. מי היא חושבת שהיא?!
"תקשיבי דניאל, אני רק אומרת לך את מה שאני מרגישה לגביו," היא הרימה את מבטה עליי ואני קיבלתי הלם. אימי תמיד נראתה צעירה מגילה האמיתי, אפילו אחרי שקורן מת, אפילו אחרי הגירושים מאבי, תמיד היה בה משהו צעיר שלא הצלחתי להבין.
אבל עכשיו שהבטתי בעיניה יכולתי לראות שאין ממש שבורות, היו שקיות גדולות ושחוקות מתחת לעיניה ואת בלבן של העין מסגר פס גדול ובולט בצבע אדום.
"אז הרגש שלך לגביו שגוי." אמרתי, לקחתי מהמגירה שקיט צ'יפס ופלית קולה מהמקרר ומיהרתי לחדרי, מנסה בכל כוחי לשכנע את עצמי שהדברים שאמרה איינם נכונים.