ההומלס שידע לצעוק

"הידד לכל הדברים המאולתרים.
הבא נמחא כפיים לאנרכיה,לפסיכוזה.
נביט בבואות הטירוף היפיפיות,
של תרבות ההיפנוזה.

דברי הלל נשיר לאבולוציה.
צהלות ברחוב לכל המדע המדויק.
נא להתלהב מהחריצים של המראה,
מעט רחמים לאיש ששותק."

לעזאזל איתך הומלס פילוסופי. כולכם כמובן מכירים את הסטראוטיפ שהקולנוע החדיר למוחנו על ההומלס ההוא, שכותב שירה באמצע הרחוב, או צועק דברים שסוקרטס היה אומר. ההומלס המסוים הזה, אחד שקרא לעצמו דיקי לארסון, גרם לי להרגיש מעט רגשות אשם.
הוא עומד ברחוב, ואין לו כלום. הוא עומד והוא נמצא על סף הנפילה לתהום אי הקיום, והוא צועק.
אני עומד ברחוב, יש לי הכל. אני עומד ואני בדרך לעבודתי המשרדית המבטיחה להביא לי כסף רב ב-30 השנים הבאות, ואני צועק. ועכשיו אני מתחיל להבין מה קורה כאן.
אני חי באשליה שיש לי מה להפסיד ולאיש הזה אין. ומה באמת יש לי להפסיד? את הדירה היפיפה שלי עם הנוף לעיר המטונפת, וכל הרהיטים מאיקאה? כן, זה בהחלט נשמע כמו דבר נוראי, איום, ממלא בטרור, להפסיד. דיקי לארסון עומד ברחוב והוא צועק כל מה שבא לו לצעוק, הוא אומר לי שאני האיש ששותק. במילים האלה אני מרגיש את מבטו עוקב אחרי ועוטף את ידיו סביב צווארי, מנסה להכריח את גרוני להוציא ולו מילה אחת אליה אני מתכוון לחלוטין.
לדיקי אין מה להפסיד ובגלל זה הוא יכול לצעוק כל מה שבא לו לצעוק, על מי שבא לו לצעוק. לי אין מה להפסיד. לעומת דיקי יש סיכוי שלי באמת יקשיבו, ובכל זאת אני שותק.
אבל כדי לא להיות קשה מדי על עצמי, הנה דבר מה.
אתה, כן אתה אני מדבר אלייך. אתה יושב פה ואתה קורא את הדבר מלא הרחמים העצמיים הזה על השתיקה האינסופית שלי. אז אתה שם, קורא שחודר לחיי האישיים, האם אתה כמו דיקי? או שאתה כן עם עצמך, בדיוק כמו שאני התחלתי ברגע זה, ואתה שותק?