אחד ועוד אחד- פרק 10

מאיה:
כמעט שבוע לאחר מכן, בערך בשעה עשר וחצי, קלטתי את ליאור נכנס לבית הקפה. בדיוק עזרתי לנגב את הכוסות שהשתמשו בהם היום, כי אנחנו חצי שעה לפני סגירה. הסתכלתי מופתעת עליו, מתיישב לאיטו בשולחן לשניים. מור הסתכלה עליי מוזר וחייכה חיוך לא מבין. עזבתי את הכוסות והלכתי יחד עם תפריט אחד לכיוון ליאור. המקום היה ריק, רק ליאור ישב במקום הראשון שבו דיברנו בפעם הראשונה, שהייתה לפני בערך שבועיים. מוזר שליאור נכנס לי לתוך החיים רק בשבועיים האחרונים.
"אהלן, אנחנו קצת אה.."
"לפני סגירה, אני יודע." הוא אמר והעלה את מבטו אליי. חייכתי אליו חיוך קטן והנחתי את התפריט מולו. הוא צחק צחוק קטן והעלה שוב את מבטו אליי.
"תודה, אני לא צריך תפריט. אני אשמח לקפה הפוך, קטן." חייכתי אליו חיוך קטן, לקחתי את התפריט והלכתי לכיוון המטבח. נתתי את ההזמנה, והטבח הסתכל עליי קצת מתוסכל אבל אמרתי לו שזו בסך הכל כוס אחת. הוא צחק ואמר שהוא סתם עושה פרצוף, שזה בסדר, ואפילו לקוח שיגיע עשר דקות לפני הסגירה יכול לקבל את מבוקשו. חייכתי אליו ועזרתי בינתיים לנגב את שאר הכוסות, מגניבה מבטים לעבר ליאור. הוא ישב ולא הוציא את הטלפון שלו מהכיס. הוא פשוט ישב שם שותק, מסתכל בחלון המשקיף אל הרחוב השקט שבחוץ. בדיוק ראיתי איש הולך עם כלב.
"קרה לו משהו?" שאלה מור כשהיא הצטרפה לצוות מנקי הכוסות.
"אני לא יודעת," אמרתי, "אני לא מפתחת שיחות עם הבנאדם הזה."
"הוא נראה עצוב." היא אמרה מיד וגרמה לי להפנות אליו שוב את מבטי. הוא באמת היה נראה מתוסכל. היה נראה ששום דבר הוא לא יודע, שהכל התעופף ממנו. שהוא מסתכל אל הרחוב כדי לחפש תשובה למיליון שאלות. אמרו לי שהקפה מוכן, חייכתי, השארתי את מגבת הנייר שם ולקחתי את הכוס יחד עם הקפה. לקחתי גם צלחת עם כמה עוגיות טריות ונתתי לו.
"על חשבון הבית," אמרתי בחיוך כששמתי גם את העוגיות. הוא חייך אליי, הנהן הנהון קטן ועזבתי אותו לנפשו. יצאתי אחר כך עם מטלית כדי להעביר ניקיון אחרון לשולחנות, ואחריו העליתי את הכיסאות לשולחנות. כל המקום התחיל להתקפל, וליאור לא זז ממקומו, יושב שקט ושותה את הקפה שלו בנחת. שוב מצאתי את עצמי מגניבה אליו מבטים, אל גבו, אל הפרופיל שלו. לכל דבר בו.
השעה הייתה אחת עשרה, והאחראית רצתה לסגור את המקום. אף אחד מאיתנו לא רצה להאיץ בליאור ללכת, אבל היה נראה שהוא בכלל לא מתכוון לעזוב.
"אני מכירה אותו, את רוצה שאני אנעל את המקום? אני אעבור מחר בבוקר לפני בית הספר להחזיר את המפתח פה לאחראיים, אלה שיפתחו את המקום לארוחות הבוקר. לא נעים לי להאיץ בו. כולנו רואים שמשהו עובר עליו." אמרתי לה. היא חייכה אליי, אמרה שבאמת המקום לא נועד בשביל לגרש ממנו אנשים, בטח כשהם נראים ומתנהגים ככה. שאלתי אותה רק מה לעשות עם סגירת הקופה, הרי בסוף כל יום אנחנו סופרים את הכסף כדי לבדוק שאין הבדל בין כמה שכתוב שהרווחנו לבין הסכום בקופה. היא אמרה לי שאגיד לו שהכל על חשבון הבית, ושרק אדאג לנקות את הכוס אחר כך. הנהנתי אליה. מצעד נשיקות הלילה טוב התחיל, ואני נשארתי במסעדה. רק כשמור יצאה מהדלת, הרים ליאור את מבטו אל עבר הדלת, וראיתי אותו משנה פרצוף.
"הם פשוט הלכו?" שאל ליאור כשהדלת נסגרה אחרי האחרון בהם. חייכתי והתקדמתי אליו, נשענת עם ידיי על המשענת של הכיסא. קיבלתי סמס. חייכתי חיוך מתנצל לליאור והוצאתי את הטלפון מהכיס האחורי. זה היה דן. חייכתי חיוך לקריאת ההודעה שלו.
"לא רצינו לגרש אותך מפה, כולנו ראינו שמשהו קורה, אז רצינו לתת לך את הזמן שלך. אני כבר אסגור אחרייך." אמרתי לו בחיוך אחרי שהחזרתי את הטלפון לכיס. הוא העביר את מבטו אל השעון שהיה על ידו, וראיתי אותו מסתכל בהפתעה על השעון.
"כבר אחרי אחד עשרה.." הוא מלמל. צחקתי צחוק קטן והנהנתי, "לא שמתי לב." חייכתי חיוך קטן והתיישבתי מולו. הוא הוציא כסף מהארנק, ואמרתי לו שזה שטויות ושהכל על חשבון הבית. הוא התעקש אבל לא נתתי לו, גם אני יכולה להיות עקשנית אם אני רוצה. הוא הסתכל עליי מחייך, וחיכיתי שיתחיל ויאמר משהו. המבט שלו שוב עבר אל החוץ, שמתי לב שהוא נאנח. ניסיתי להגניב מבט אל עבר הקפה, ראיתי שהוא גמור לחלוטין. אפילו את כל העוגיות הוא סיים. הן באמת היו טעימות.
"ליאור.." התחלתי לומר בשקט.
"איך יכולת לעשות את זה מאיה?" הוא שאל אותי והעביר את מבטו אליי. הסתכלתי עליו לא מבינה. התיישרתי על כיסאי והסתכלתי עליו.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו רגועה, לא מבינה לאן הוא מגיע.
"את לא מזהה אותי? באמת את לא מזהה אותי?" הוא שאל. הקול שלו התחיל להיות חזק יותר, "למה אני שנייה מלהתפוצץ.. את פאקינג לא מזהה אותי?". הסתכלתי עליו לא מבינה, התחלתי לרעוד מהפחד. ראיתי את הכעס שלו בעיניים, ולא הבנתי מה עשיתי שגרמתי לזה לקרות.
"ממתי אני אמורה לזהות אותך? מה אני צריכה להגיד לך פה?" שאלתי רועדת, מרגישה את הדמעות עולות לי בעיניים רק מהפחד שהשיחה הזו לא תיגמר בטוב.
"ממתי אנחנו מכירים?" הוא שאל אותי. ניסיתי לחשב.
"ממתי שהגעתי לבית הספר, כיתה י'." אמרתי לו ברצינות, בטוחה במילים שלי. הוא צחק צחוק מרושע, הסתכל עליי בלגלוג. הרגשתי את הכאב מגיע אליי חזק אפילו פי כמה.
"קוראים לך מאיה בן עמי, את ג'ינג'ית מלידה, אתם חמישה אחים בבית, המצב הכלכלי כרגע לא משהו," הוא התחיל ואמר ואני התחלתי לרעוד, "עזבתם לחו"ל בשליחות של ההורים, אבא קיבל ג'וב יותר טוב, והעבודה שם נפלה. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה שאתם נסעתם לחו"ל." הוא אמר לי. הסתכלתי עליו, מרחיקה את עצמי קצת ממנו, זזה באי נעימות על הכיסא, מרגישה לא בטוחה. "את גרה ממש קרוב לכאן. פעם היינו שכנים.." הוא אמר, מעביר את מבטו הסולד ממני הצידה, מסתכל שוב לרגע על הרחוב.
"מתי?" אמרתי. לא שמתי לב שהלשון שלי כמעט נבלעה ברגע שהוא התחיל לדבר. לא האמנתי שהצלחתי להוציא מילה אחת מהפה.
"את לא זוכרת הא? בת כלבה…" הוא קילל. הסתכלתי עליו, מרגישה את הדמעות מגיעות לעיניי. הוא רק מקלל אותי ואני מתחילה לבכות? מה יש לי. התרחקתי וקמתי, מסתכלת עליו בסלידה. מי הוא שיש לו זכות לקלל אותי בכלל על משהו שאני לא זוכרת?
"שבי." הוא אמר. הנדתי את ראשי לשלילה.
"קיבינימט שבי אני מנסה לנהל איתך שיחה פה."
"ליאור זה לא שיחה, זה האשמות, על דברים שבכלל לא קרו ושאתה סתם כועס עליהם. אני לא הבחורה שאתה מדבר עליה. לא היינו שכנים אף פעם." אמרתי לו בטוחה. הוא קם לקראתי ואני התרחקתי אחורה. הוא הדביק את צעדיי ואני כבר נצמדתי לקיר, מפחדת ממנו.
"ליאור תתרחק ממני." אמרתי לו, מפחדת ממנו, מכל מה שהוא יכול לעשות, מלשתק את הגוף שלי לכך שהוא לא יגיב. "ליאור עוד צעד אחד שלך ואתה מקבל בעיטה." אמרתי לו. הוא נעמד, מעוצבן, המבט שלו בעיניים היה המבט הכי מאיים שראיתי בחיים שלי. הוא הסתכל עליי.
"זה לא עושה לך רע לחיות בשקר כל הזמן? לא הגיע הזמן שתדעי מה קרה לך לפני שהגעת לכאן בכיתה י'? או יותר נכון חזרת לכאן בכיתה י'?"
"ליאור על מה אתה מדבר?" הרגשתי מיואשת, מתחננת שיסביר לי מה הוא רוצה, מרגישה את עצמי מתפרקת למולו.
"הסיבה שאת עזבת את הארץ לא הייתה רק כי אבא שלך קיבל קידום, יש לך טראומה מהמקום הזה, צלקת." הוא אמר. הסתכלתי עליו, מרגישה שאני נושמת בכבדות. הוא התקרב עוד צעד אחד כשאני מרגישה את הדמעות מתחילות לזלוג מהעיניים. "אני הייתי הבנאדם שחיזק אותך אחרי מה שקרה, ואת לא זוכרת אותי, ואת שכחת והדחקת לגמרי, ומישהו עזר לך להדחיק את זה, מישהו השפיע עלייך מלזכור את הרגע המכונן בחיים שלך. אני הייתי שם בשבילך, אני אהבתי אותך, ואת נטשת לחו"ל. אני לא חשבתי שאני אראה אותך יותר."
"ליאור על מה אתה מדבר?" שאלתי בפרץ של בכי. הוא התקרב אליי מהר, נתן לי חיבוק חזק, ואני בכיתי על כתפו. הוא החזיק חזק בשתי הלחיים שלי, מכווץ אותן עם ידיו הגדולות.
"יש לי אח, גדול ממני בעשר שנים. לא דיברתי איתו כבר כמעט ארבע שנים, הוא לא גר בבית," הוא אמר לי רגוע, "אני רוצה שתעשי לי טובה, ותסתכלי רגע על העצם הבולטת בדיוק פה." הוא אמר, ונגע לאט בעצם הבולטת הקרובה לבטן בצד שמאל, עצם האגן. עברה בי צמרמורת. כשאני שוכבת במיטה אני תמיד מודעת לזה שהן בולטות קצת. מרחוק היה נראה שליאור עושה לי משהו, מישהו שהיה עובר ורואה אותנו ככה היה בטוח שהוא או חבר שלי או אונס אותי. ביקשתי ממנו בשקט שיתרחק, פתחתי את כפתור המכנסיים, ובדקתי מתחת לתחתונים. היה שם כתם כחול.
"אח שלי התעסק בך כשהיית צעירה יותר," הוא אמר, חנוק, ואני הרמתי אליו את מבטי, מפוחדת, רועדת. "דאגו שלא תזכרי את זה, אני אפילו לא יודע איך. אבל זה נעלם לך מהזיכרון, ואני הייתי שם, מנסה להגן עלייך, חוטף מכות במקומך, ואת לא זכרת אותי.. שנתיים אני חושב איך ללכת אלייך, איך לא ליפול עלייך, ועכשיו.." הוא אמר ואני בלי לחשוב נתתי לו סטירה חזקה על הלחי. הוא הסתכל עליי והתרחק, נוגע עם ידו בלחי שלו.
"תלך מפה." אמרתי לו. הוא עצם את עיניו, ואני ראיתי איך הוא מתכנס בתוך עצמו.
"אני ידעתי שזו תהיה התגובה שלך, אבל רק שתדעי- לא הייתה לי ברירה אחרת."
"בבקשה," אמרתי לו רועדת, "לך מפה."
הוא עשה כבקשתי. הלך בצעדים איטיים, לקח את הג'קט שלו שהושאר על משענת הכיסא עליו ישב, ויצא מבית הקפה. אחרי שהוא יצא התחלתי להתפרק מבכי.