דמעות

אני מרגישה מטורפת. הצרחה מבעבעת בתוכי ומשתלטת עליי, אבל אני לא יכולה לצרוח.
זה לא יעזוב אותי לעולם. זה תמיד יישאר כאן, בפינה החשוכה הזו, אשר איש לעולם לא מגיע אליה.
לא, סליחה. אנשים כל הזמן מגיעים לשם. מגיעים לשם, משחיטים את הכול. חובטים וחובטים עד שהכול מתנפץ לרסיסים.
אבל הם לא יודעים את זה. הם חושבים שהם עוזרים לי.
אולי הם באמת עוזרים.

ילדה קטנה, רק בכיתה ד', יושבת תחת מספר שולחנות המסודרים זה לצד זה בעוד דמעות זולגות על פניה. זה אמור להיות יום שמח עבורה – היום האחרון ללימודים. איזו תעודה טובה יש לה, כמו תמיד. אבל זה לא יום טוב. לא היו לה ימים טובים בשנה הזו.
או שבעצם היו אלו שנתיים.
שלוש?
היא הפסיקה לספור.
כמה ילדים נכנסים לכיתה. אחת הילדות מבחינה בה, אבל לא אומרת דבר. היא רק מסיטה את המבט למקום אחר. והילדה הקטנה, זו שמתחת לשולחן, מחניקה את יבבותיה וממתינה עד שיצאו. והם לא יוצאים. הם אמורים כבר לצאת. איך אף אחד חוץ מהילדה ההיא לא שם לב אליה?
אה, רגע. נראה שהם כן שמו לב אליה. לא אכפת להם… אף פעם לא היה.
בשלב מסוים מחנכת הכיתה נכנסת. היא מבחינה בילדה הקטנה, מתחת לשולחן, והיא מוציאה אותה משם. היא שואלת מה קרה, אבל הילדה הקטנה לא עונה. היא רק בוכה, וכבר לא מנסה להחניק את היבבות אשר פורצות מגרונה. ואז היא רואה אותה, אותם. את כולם. הם מתקבצים שם, מחוץ לדלת. ואחת הילדות ההן, זו שהייתה פעם החברה הכי טובה שלה – מחייכת. והילדה הקטנה משפילה את מבטה ומנסה לצאת מהכיתה.
אבל לא, היא לא מניחה לה לצאת. אז הילדה הקטנה צורחת עליה את המילים אשר השתוקקה להגיד זמן כה רב… זמן בו מעולם לא היה לה אומץ.
אני שונאת אותך.

כמה זמן עבר? שלוש שנים, אני מניחה.
הילדה הקטנה גדלה. יש לה כמה חברות. לא ממש טובות, אבל יש לה. הילדה ההיא, שהיא כה שנאה בעבר, גם גדלה. הן עדיין יחד באותה כיתה. והן ידידות.
הילדה הקטנה, שכבר לא כל כך קטנה, לא בוכה יותר. אסור לה לבכות. זה מגוחך, הבכי. הוא חולשה, מנעול אשר פותח את הדלת אל הלב שלה, אל הרגשות שלה. אסור לה לגעת במנעול הזה… אסור לאף אחד לגעת בו. הוא שלה, רק שלה. והיא כל כך רוצה לשכוח ממנו.
אבל היא לא יכולה. היא לא תשכח שום דבר, אף פעם. הדמעות הישנות, אשר הכתימו את חולצתה זמן כה רב, מעולם לא נשטפו. היא לא הצליחה לכבס את ליבה כראוי, והיא לעולם לא תצליח. הדמעות האלה הן כתם שלא נמחק בשום צורה – גם אם הילדה מקשקשת מעליו, היא עדיין רואה אותו. כל הזמן.
אף אחד מלבדה כבר לא רואה אותו. כולם רואים את הקשקוש, זה שמסתיר את הדמעות. אותו אפשר לכבס… אבל היא לא תנסה לעשות זאת. אסור לה. אם היא תעשה זאת ייראו את הכתם שלא ירד… והכל יחזור.

אני כבר לא סומכת על אף אחד. אסור לי לסמוך על איש. אם אסמוך על מישהו, בסופו של דבר יוסיפו לי סכין נוספת לאוסף אשר מתנוסס על גבי.
אולי היא שכחה. אולי כולם שכחו. אני חושבת שהרוב עדיין לא יודעים על זה, והם לעולם לא ידעו. אבל אני יודעת. אני יודעת, ואני לא אשכח. אף פעם.
למרות שאני לא רואה את הטעם בלזכור.