מלאך שלי

יש אנשים רעים בעולם, אין ספק. אבל יש אנשים טובים יותר.
יש אנשים, שעוצמת הטוב שבעיניים שלהם מסנוורת עד כדי השפלת מבט. אנשים של הערצה ברורה ממבט ראשון. בתור אחת שחברה שלה היא מסוג האנשים האלה, אני יודעת על מה אני מדברת. היא ילדה מדהימה, זה ברור! היא יודעת עליי הכל ואני עליה. לא מזמן החל תהליך של התקרבות בינינו, לעומת זאת יש לציין כי אנחנו ההפך הגמור! אני אוהבת שירים בעברית בלבד והיא באנגלית, אני אוהבת לקרוא ספרים והיא תעדיף לחכות לסרט.. כנראה שהפכים נמשכים לא רק ברומנטיקה. אני מעריצה אותה ואעשה כל שביכולתי כדי לעשות שיהיה לה הכי טוב בעולם. "שפוטה בהזמנה" כמו שאני תמיד אומרת לה. היום הלכתי עם חברתי למפגש, אליו הצטרפו בהמשך ילדות נוספות. הן צחקו ושמחו, אני איתן, ברגעי החירפון הטיפוסי של גיל העשרה (למרות שאני שונאת את זה מאוד!) הייתי איתן.
עד ש………. מעשה שהיה כך היה.
כפי שציינתי אני מתעבת שירים באנגלית, שלא תבינו לא נכון אני לא שומעת כל היום "עוד לא אהבתי די" וסוגים של שירי "ארץ ישראל הישנה" אלא שירים מדהימים בעברית כמו "תשליך" של עידן עמדי ו"פז'ו 92" של קרן פלס. לפתע אחת הבנות אמרה "למה שלא נעשה קליפים לשירים?" כולן התלהבו למשמע ההצעה פרט אליי כמובן. הן החלו לערוך קליפים לשירים מסוימים באנגלית, כמובן שלא הבנתי על מה הן מדברות וישבתי בצד.
ובכן, אף הילדה עליה אני מדברת כמובן הצטרפה אליהן ואני נשארתי בודדה לחלוטין. אין לתאר את התחושה שחוויתי באותם רגעים, שנים רבות הייתי מרוחקת, לא ידעתי כיצד, למה ולשם מה להתקרב. ראיתי אותה נהנית עם האחרות ושררה בליבי תחושת סיפוק, עיניה החומות-זוהרות הקרינו אושר חסר גבולות. אני אוהבת אותה. באותה עת בביתי היה ערב רגיל לגמרי וחשבתי להיעזר בכך. הרמתי את תיקי ושלפתי את הטלפון הנייד ויזמתי התכתבות עם אימי בהודעות. כחצי שעה לערך התכתבתי עימה, על כך שאני סובלת, שקשה לי, שאני מרגישה אחרת מכולם וזה גורם לי לעומס נפשי וסערת רגשות, שאני לצערי איני יודעת להתמודד איתה. היא הציעה לי לחזור הביתה וכן עשיתי. "מה קרה?" שאלה אותי לפתע המלאכית שלי. "כלום" יבבתי. היא הסתכלה עליי במשך כמה רגעים במבט דואג ומלטף אשר השרה בי אנרגיה חיובית "אסביר לך אחר כך" אמרתי. היא חייכה חיוך עוצמתי והתפנתה לעיסוקיה. עצרתי את כל הבלאגן ואמרתי "אמא שלי מחכה לי למטה, אני צריכה ללכת". "כבר?!" השיבה ילדה אחרת, המצחיקה של החבורה. המלאכית הסתכלה בי בעיניים טובות, "דברי איתי" אמרה. "להתראות" כולן אמרו יחדיו. "ביי" השבתי בקול חלוש. כאשר יצאתי מהדירה פרצתי בבכי מר, "אסון כבד ירד עלייך" חשבתי לעצמי בציוניות. אך מצאתי את הסיבה לבכי, בכי השחרור שלי.
אני אוהבת את המלאכית שלי! אני מפחדת לאבד אותה בגלל שאני משעממת ומוזרה מידי..