שלח לי מלאך- פרק 16- מלאך הגלים

זה לא היה מפתיע ודי כואב. סיירה לא שמה לב לקיר בזמן, והיא נתקעה בו. "אאו!" היא נאנחה בכאב. היקארו החלה לצחוק.
"זה לא מצחיק!" היא התעצבנה.
"זה דווקא כן." היקארו המשיכה לצחוק.
"תפסיקי לצחוק ותאירי כאן." היא ביקשה. היקארו אמנם המשיכה לצחוק, אך היא האירה את הדרך כפי שביקשה. כפי שחשבה, על הקיר היה מחובר סולם שהוביל לכיוון למעלה. סיירה התחילה לעלות שלב אחר שלב. היקארו האירה את כל גופה כדי להאיר עוד יותר את המנהרה. לאחר שסיירה עלתה מספיק, היקארו עלתה גם היא על הסולם.
סיירה שוב חבטה עם ראשה במשהו. הפעם זה היה מכסה ביוב מתכתי ועבה. "אה! למה זה ממשיך לקרות לי?" היא התלוננה בכאב.
היקארו צחקה. "תפסיקי להתלונן ותפתחי את המכסה הזה."
סיירה נאנחה. היא נשענה על הסולם ופתחה את המכסה בשתי ידיה. היא הוציאה אותו למעלה ופינתה את הפתח, וממנו היא יצאה למדשאה שסבבה את הארמון. היקארו הפסיקה מיד את ההארה הטבעית שלה כדי שלא ישימו לב אליהן.
"סיירה? היקארו?" הן שמעו קריאות חלשות מרחוק. הן הסתובבו וניסו לראות מי קורא להן. שתי ידיים תפסו בשתיהן ומשכו אותן אל מאחורי השיחים.
"ג'סי. אלכסיס. יוקי." סיירה קראה בשמחה וחיוך מאושר עלה על פניה.
"יוקי." היקארו קפצה עליו וחיבקה אותו בשמחה.
"מה אתם עושים פה?" הוסיפה סיירה לשאול.
"באנו לעזור לכן." ענתה אלכסיס. "אבל מה אתן עושות בחוץ? אנחנו כבר תכננו תוכנית." היא נאנחה.
"אני לא ממש בטוחה, אבל העיקר שיצאנו." סיירה חייכה.
"טוב, אז עכשיו אנחנו צריכים ללכת מפה מהר, לפני שיתפסו אותנו." אמרה אלכסיס. כולם הנהנו להסכמה ויצאו בעדינות ובשקט מהמחבוא שלהם חזרה לספינה.

ווילס ישב יחד עם חברו הוותיק מול אגם שחור שהיה בקרבת הטירה של מלאכי האופל (בצד השני שם הנבחרים לא היו.) שניהם ישבו שם, מביטים במים הכהים.
צמרמורות עברו בו, אחת אחר השנייה, כמו רצף של גלים. היה לו מוזר לראות מים שאינם טהורים כמו בבית.
"אני לא מבין אותך, אם קשה לך להיות כאן, למה אתה נשאר?" שאל חברו שריחף לידו והביט גם הוא באגם.
"כי אני חייב." ענה בשקט.
"מה?" הוא לא הבין את דבריו של ווילס.
"אבא שלי תמיד נהג לומר לי שבשביל לשרוד בעולם הזה עליי להתמודד מול הגרוע מכל. ואם אני מתכוון להישאר כאן, עליי להתמודד עם הסביבה המוזרה והלא מוכרת הזאת." הסביר. הוא הושיט את ידו אל המים והם התרוממו למעלה, בהתחלה נראו רגילים, אך פתאום הם החלו להתקרב אליו, וכאילו ניסו לתפוס בו ולמשוך אותו אל קרקעית האגם. ווילס נרתע והזיז את ידו במהירות. המים שהעלה מהאגם נשפכו על הקרקע ואיבדו את צורתם. הוא המשיך להביט באותה נקודה.
"המקום הזה שונה מאוד מהסביבה שבה היית רגיל לחיות, נערי." אמר חברו. ווילס גיחך טיפה.
"אתה נשמע כמו סבא שלי." אמר.
"אני בן שש מאות שנה, זה הרבה מעבר לגיל של סבא שלך." ענה לו.
שניהם שמעו צעדים מתקרבים מאחורי ווילס. חברו נעלם ו-ווילס ישב שם לבדו.
"כן, סת'?" הוא שאל.
"עשית את מה שהוראתי לך לעשות?" סת' שאל אותו.
"כן, כמובן. עזרתי להן לצאת." ענה.
"יופי. רק היה חסר שהאדון היה מאבד את כל כוחותיו." אמר בהקלה.
"כן, הא. זה מאוד מוזר, אתה לא חושב?" שאל ווילס בסוג של זלזול.
"מה?" סת' שאל בחזרה.
"הקטע הזה, שפתאום הכוחות של האדון החלו להיחלש מיד אחרי שהמלאכית הזאת הגיעה הנה." הסביר ווילס, וחיוך קטן עלה על פניו. "זה קצת משונה, אתה לא חושב?" הוסיף לשאול בערמומיות.
סת' לא ענה. הוא הלך לדרכו בשקט והסתלק מהמקום.
"גם אתה הרגשת את זה. נכון, באו?" שאל ווילס את חברו.
"וודאי. היה שם איזה כוח חזק ולא מוסבר." ענה באו כשהופיע שוב לידו.
"אתה חושב שזה מהמלאכית הזהובה הזאת?" שאל.
"לא. זה לא היה כוח כזה. זה היה- זה היה מעין כוח חזק ומיסטי, דומה לשלי." הסביר.
"מה אתה אומר בעצם? שישנה עוד רוח כמוך?" ווילס שאל בסקרנות.
"אולי." ענה.