"הקופסא" פרק ח' – מאת אסנת צדוק

"הקופסא" פרק ח' – מאת אסנת צדוק

ג'ון התהלך בחדרו בקוצר רוח . שלוש לפנות בוקר ומחשבותיו עדיין נודדות, עדיין טורדות. השינה כבר היתה ממנו והלאה ידע. הוא לא יסלח לה. על אף שאהב אותה אהבה עזה לא יכל לסבול את בגידתה.

הקופסא תיפתח שוב ובקרוב. הוא חייב להיות נוכח כשזה יקרה. הוא נזכר כעת איך כמעט אבדה לו.
כשרכש אותה קיבל הוראות מדוייקות. להעביר את הכסף במזומן. הוא נקט באמצעי זהירות והעביר מחצית מהכסף דרך שומרי ראשו. את היתרה ימסור לאחר שיקבל לידיו את הקופסא. הוא אסר על שומרי ראשו לגעת בקופסא. כשהגיע לאסוף אותה מצא אותם מבוהלים ואובדי עצות.

מחר כבר יבצע את העברת היתרה. אסור לו לשכוח. הוא הכיר את המוכר. קולגה ואספן הידוע באוספיו המרשימים והנדירים. הוא שמע שירד מנכסיו ואיבד את הונו בבורסה. לפני כשבוע יצר עימו קשר טלפוני, הקופסא היתה הפריט האחרון שווה הערך שנותר ברשותו. הקופסא כבר לא משרתת אותי אמר לו אך היא תשרת את בעליה החדשים. סקרנותו של ג'ון התעוררה כשנקב בסכום שרצה עבורה. בתחילה סרב אך כששמע את מה שסופר לו לא יכל לוותר עליה. היא תהיה שלו.

ג'ון עטה את חלוקו וירד למשרדו. הוא פתח את דלת הכספת והביט פנימה. היא היתה שם, מונחת תחת בד הלבד האדום, כולה שלו. הוא העביר את ידו וליטף את הבד.
הוא חש בחום נעים המתפשט בכף ידו. מחליט להוציאה מהכספת הניח את התיבה השקופה בזהירות על שולחן עבודתו. מנורת שולחנו האירה את הבד הקטיפתי באור רך. הוא הסיר את הבד והוציא את הקופסא מן התיבה. בעוד שתים עשרה שעות היא תיפתח.

הוא שמר את סודה של הקופסא מלונה. אם רק היתה יודעת את מה שידע לא היתה עוזבת אותו כך. משהו בתוכו לא סמך עליה והוא שנשמע לחושיו רק ברך כעת על החלטתו.
אור המנורה הבהב קלות. צריך להחליף את הנורה חלפה מחשבה במוחו. הוא פתח את מגירתו מחפש נורה חליפית. ידו תרה, מחפשת. משלא מצא קם ממקומו ופנה לחדר הצמוד. מזל שקנה כמה קופסאות של נורות חדשות לא מזמן. שולף מקופסתה אחת מהן פנה למשרדו. המשרד היה חשוך. כנראה נשרפה כבר חשב.
עושה את צעדיו בזהירות גישש את דרכו אל השולחן. מתיישב על כיסאו הוציא את הנורה השרופה והבריג את הנורה החדשה. הוא לחץ קלות על מתג האור. כעת התרווח בנוחות, נשען על כסאו, עוצם קלות את עיניו. אינו מבחין בשינוי שחל על שולחנו.

הנסיעה עברה עליהם בדממה.
מרק הביט בה . היא נראתה כעוסה. גביניה קרובים זו לזו, מצחה חרוש קמטים.
מחייך לעצמו החזיר את מבטו אל הכביש המשתרע ללא סוף מולם.
"עוד כמה זמן נגיע?" שאל.
"בעוד שעה לערך" ענתה בקצרה, קולה הכעוס מסגיר את אשר מתרחש בליבה.
הוא הדליק את הרדיו, מסובב את כפתור התחנות מנסה לקלוט תחנה שתשדר ללא הפרעות קשר, אך ללא הצלחה. לא היתה קליטה באזור בו הם נמצאים.
הוא חש שעפעפיו כבדים אך לא העז לעצום את עיניו.
היא בוודאי מרגישה כמוהו.
"את בוודאי עייפה, רוצה שאחליף אותך? רק תאמרי לי לאן לנסוע" שאל, מנסה לשוות לקולו טון מפייס.
הקול שעלה מגרונה הבהיר לו שהצעתו מגוכחת.
ארבעים דקות מאוחר יותר החלה להאט את מהירות מכוניתה וחמש דקות לאחר מכן כיבתה את האורות.
היא חנתה בין שני עצי ברוש.
"את שאר הדרך נצטרך לעשות ברגל" אמרה.
הוא אחז בזרועה לפני שיצאו מהמכונית.
"את מתנהגת כאילו את יודעת מה לעשות" קבע.
היא הסתכלה על ידו המחזיקה בזרועה.
"אני מכירה את האיזור והשבילים. אני יודעת היכן טמונים חיישני התנועה. תצטרך לסמוך עלי או שתשאר פה ותחכה לי" היא חייכה כשאמרה את המשפט האחרון. בטחונה החל לחזור אליה, השליטה הייתה כעת שלה והוא ידע זאת. הוא יצא מהמכונית וסקר את השטח. לא שם לב לעובדה שהתעכבה עוד רגע קל, ממהרת לקחת את הפנס מתא הכפפות ואקדח קטן שהחביאה.

הם פסעו זה לצד זו, היא מובילה והוא מאחוריה. היא אכן ידעה והכירה כל שביל. היא הזהירה אותו כשהתקרבו למקום בו מצויים החיישנים ועקפה את המקום בו מצוייות המצלמות. כשהרים את ראשו והזדקף ראה את הבית.
חושך שרר בחוץ ובתוך הבית. הוא אימץ את עיניו. לפתע קלטה עינו אור חלש מאחד החלונות. הוא הפנה את תשומת ליבה והיא הנהנה.
"זה חדר העבודה שלו" לחשה.
"נצטרך לטפל בשומרי הראש" לחש חזרה.
היא הינהנה בראשה בשלילה.
"הם לא פה. הם אף פעם לא לנים פה. הוא עוזבים בחצות" ענתה בלחש.
בטוחה" שאל
"בטוחה" ענתה
מתכופפים מתחת לשיח המשיכו לצפות בחלון.
צרחה פתאומית הקפיאה את דמם