"כאב של לוחמים" – פרק אחד עשרה

פרק 11- בתולה

"אוף, מתי מגיעים?" שאלתי את רואי בייאוש והשענתי את ראשי על חלון הזכוכית.
"עוד חצי שעה, בערך," הוא אמר ברוגע, ואז ליכסן לעברי מבט,
"אני רוצה שנעצור לאכול ארוחת צהריים, מה את אוהבת?" הרגשתי את ידו של רואי מונחת על ידי, לחיי התחממו והאדימו,
"אני… אני חושבת שעדיף שנאכל אצלך בבית סלט או משהו, אני לא כל כך רעבה…" משכתי בכתפיי. הרגשתי לא בנוח.
"אוקיי, בכל מקרה אנחנו נלך עם אחותי הקטנה למסעדה בערב," הוא חייך מעט ואגודלו ליטפה את ידי.
"אלמוג?" שאלתי וחייכתי חיוך רך,
"בדיוק." ידו עלתה אל זרועי, ליטפה אותה ברכות, מה שגרם לצמרמורת לעבור בגופי ולליבי לנתר בחזי.
"אני בטוח שהיא תאהב אותך," הוא אמר בבטחון, וידו שבה אל כף ידי ועטפה אותה. הוא שילב את אצבעותיו באצבעותי, וחייך אלי חיוך רך.
"אני מקווה." אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי אל ידינו האוחזות בחוזקה, אך גם ברכות.
הכל היה עם רואי חזק, מרגש, מסעיר, אבל גם רך וחם ואוהב.
***
הדירה של רואי הייתה מדהימה.
היא לא הייתה גדולה, או מרשימה, אבל היא הייתה ביתית, חמימה ומשפחתית.
הסלון היה מעוצב בטוב טעם, ספת בד אפורה, טלוויזיה ממוצעת, שולחן אירוח נחמד.
תמונות היו תלויות על הקירות, תמונה אחת משכה אותי יותר מהאחרות. רואי עמד לצד בחורה יפיפיה, בעלת שיער בלונדיני ארוך ומלא, וידיו היו כרוכות סביבה. הוא הביט בפניה המחויכות, ובעיניו היה מבט חם, רך ואוהב.
"זאת האקסית שלי." קולו היה שקט לצידי. הרמתי את מבטי אליו, הוא הביט בתמונה בעיניים גדולות.
"אה." אמרתי בסתמיות ומיהרתי להתרחק מהתמונה שגרמה ל…קנאה? לבעבע בתוכי. למה אני מקנאה? הרי אני ורואי רק ידידים, זה הכל!
"היא עיצבה את הבית, היינו ביחד שלוש שנים." הוא המשיך לעקוב אחרי. הרגשתי את הקנאה מבעבעת בי. למה הוא מספר לי את זה?
"מה קרה?" הסתובבתי אליו. הוא הביט בי בחיוך מריר,
"מה כבר יכול לקרות? היא התאהבה במישהו אחר."
בלעתי את רוקי בקושי והשפלתי את מבטי לרצפה,
"זה בטח מרגיש נורא." אמרתי בשקט. לא ידעתי איך זה להרגיש נבגדת, אבל תיארתי לעצמי שזה משפיל וכואב ושובר.
"אהבתי אותה יותר מהכל." הקול שלו היה מחוספס ועמוק, הוא היה קשוח.
משכתי בכתפי,
"הלוואי ואני הייתי יודעת איך זה לאהוב," הרמתי את מבטי אליו וחייכתי חיוך קטן. הוא היה נראה מופתע,
"אף פעם לא התאהבת?" הוא שאל וחייך חיוך קטן, שומר סוד.
"לא." צחקקתי והנדתי בראשי, למרות שלא רציתי לצחוק. הוא עדייו אוהב אותה, את האקסית שלו. אני רואה את זה באיך שהוא מדבר עליה, ו…טוב, הוא השאיר את התמונה שלהם אצלו, תלויה בסלון.
שאר התמונות היו עם אחותו, או עם חברים. לא ראיתי תמונה אחת עם המשפחה.
"איך קוראים לה?" הצצתי עוד פעם בתמונה שלו ושל האקסית.
"נוגה." הוא אמר בשקט, ולפתע הרגשתי את ידיו נכרכות סביב מותני ברכות.
"מתי נפרדתם?" שאלתי. היינו קרובים מאוד, יותר מדי.
"לפני שנה." הוא ליטף את מותניי ברכות, השפלתי את מבטי אל הרצפה.
"אפשר להכין סלט?" שאלתי בשקט.
הוא נאנח,
"בטח, בואי."
***
"דיי אתה חותך את העגבניות ממש גרוע!" צחקתי.
"שקט, אני מומחה!" רואי חייך חיוך ענקי והמשיך לחתוך את העגבניות המסכנות.
הנדתי בראשי בעצב מזויף, אך לא הצלחתי להסתיר את החיוך ששיחק על שפתיי.
"את חושבת שהמלפפונים שלך יותר טובים?" הוא הרים את גבותיו בשאלה. חייכתי חיוך קטן,
"הם חתוכים הרבה יותר טוב מהעגבניות המסכנות שלך," חרצתי לו לשון.
"היית מת." סיימתי לחתוך את כל המלפפונים, בעוד רואי היה עדיין בעגבניה הראשונה שלו.
"צריך עזרה?" התקרבתי אליו וחייכתי חיוך קטן.
"לא." הוא אמר בילדותיות והמשיך לחתוך את העגבניות בצורה עקומה.
עמדתי לידו והסתכלתי עליו. הוא יפהפה. הוא מדהים. הוא כובש.
"את בוהה בי," הוא הרים את מבטו אלי, ואז חייך חיוך קטן.
הנדתי בראשי,
"לא אני לא." שילבתי את ידיי על חזי.
הוא ניגב את ידיו במגבת, מחוייך, ואז התקרב אליי וכרך את זרועותיו סביב מותני. הרגשתי את לחיי מתחממות,
"את יפיפייה," הוא לחש. אחת מידיו עלתה וליטפה את הלחי שלי ברכות.
לחיי האדימו עוד יותר, ליבי ניתר בחזי בפרעות וזרמים חשמליים עברו בגופי.
ואז זה קרה.
ברגע אחד הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי, ואני הרגשתי שהגעתי לגן-עדן.
השפתיים שלו היו רכות, אך אגרסביות. מתוקות, אך מרות. הן נישקו את שפתיי בעדינות, אך בתאווה ובתשוקה.
ידיי נכרכו סביב צווארו והצמידו אותי אליו עוד יותר, הזיקוקים בבטני התעצמו וחששתי שהוא ירגיש כמה אני מתרגשת ממנו.
היד שהייתה על הלחי שלי ירדה אל צד המותן שלי וליטפה אותו ברכות, מה שגרם לעיקצוצים חסרי סבלנות בין רגליי. לא הכרתי את העיקצוצים האלו, אך הם היו מענגים וכואבים יחדיו.
"לא נעים לי להפריע לכם, אבל…" לפתע נשמע קול נערי משועשע. קטעתי את הנשיקה המסחררת שלי ושל רואי והתרחקתי ממנו במהירות. הפנתי את מבטי לכיוון הנערה היפה, שהביטה בי וברואי בחיוך שובב.
שיערה היה חום, ארוך וגולש על כתפיה ועל גבה, מגיע עד ישבנה.
עיניה בצבע דבש מתקתק, ופניה עדינות ויפות. גם היא הייתה גבוהה, כמו אח שלה.
הייתי בטוחה שזו אלמוג.
"אלמוג, מה… מה את עושה כאן?" רואי שאל. לחיו היו סמוקות, וחולצתו מעט מקומטת, מההתגופפות הקצרה שלי ושלו.
"השעה כבר שש אחר הצהריים, אח גדול." היא חייכה והתקרבה אליו, כרכה את זרועותיה סביבו, וחיבקה אותו. רואי חיבק אותה בחוזקה אליו, וראיתי כמה הוא אוהב אותה.
אחרי שהם התנתקו מהחיבוק ההדוק שלהם, אלמוג פנתה להביט בי.
"אלמוג, זאת אריאל. זוכרת שסיפרתי לך עליה?" הוא ליטף את שיערה הארוך של אלמוג והביט בי בעיניים שחורות וגדולות, שהיו אפילו כהות יותר, מתשוקה.
"בטח, אריאל שרוצה להיות בקרקל, כמוני." אלמוג חייכה חיוך ענקי והתקרבה אלי,
"גם את חושבת שלהיות פקידה זה משעמם?" קרצתי לה וחייכתי חיוך גדול.
"לגמרי!" היא צחקקה ומשכה אותי לחיבוק ארוך. היא הייתה יותר גבוהה ממני לפחות בחמישה סנטימטרים, ואני הייתי בטוחה שזה נראה מטופש שילדה בת ארבע עשרה יותר גבוהה מ"אישה" בת שמונה עשרה.
"אם בנים יכולים להיות בקרבי, למה בנות לא?" התנתקנו מהחיבוק ואני הנהנתי בהתלהבות, מסכימה עם דבריה.
"יש לי תחושה שגדלה לי פמיניסטית מתחת לאף…" רואי גלגל את עיניו, ואני ואלמוג נעצנו מבט עצבני ברואי.
"אוי ואבוי, עם מי הסתבכתי…" הוא מלמל. צחקתי והנדתי בראשי.
"אוקיי, אני ואריאל הולכות להתארגן למסעדה," אלמוג משכה אותי לאחד החדרים, וסגרה את הדלת.
"את יודעת לעשות בייביליס?" היא הביטה בי בציפיה. צחקתי והנהנתי,
"בטח."
"תוכלי לעשות לי?" עיניה נצצו מהתרגשות. הנחתי שבגלל שאין לה אחות גדולה, היא מתרגשת מזה שאני, ידידה, או חברה, או מה שאני לא אהיה בשביל אח של הגדול, אהיה כמו אחות גדולה בשבילה.
"בטח." חייכתי אליה חיוך רחב ורך. היא מתוקה אמיתית.
"אוקיי, בואי נארגן אותך," אמרתי לה, והיא הניחה את תיק הגב שלה על המיטה שהייתה מוצעת במצעים לבנים נקיים.
היא הוציאה מתיקה בייביליס, ובנוסף שמלה אדומה יפה.
"שמלה יפה." חייכתי והוצאתי מתיק הגב שלי, שהיה מונח לצד התיק שלה עוד לפני, שמלה פשוטה אך יפה בצבע שמנת.
את חצי השעה הבאה העברנו בלסלסל לאלמוג את קצוות השיער ולאפר אותה בצורה עדינה מאוד. היא רצתה שאני אאפר אותה, אך זה כל כך מוקדם… אז שמתי לה גלוס ורדרד שנתן זוהר וברק לשפתיה, וציירתי לה איילנר דקיק על העפעף.
היא לבשה את השמלה האדומה היפה, שישבה בצורה מחמיאה מאוד על גופה, ונעלה נעליי בובה שחורות ופשוטות, אך עדיין אלגנטיות.
אני גם סילסלתי את קצוות השיער החום שלי, ואיפרתי את פניי בדיוק כמו שאיפרתי את פניה של אלמוג. נעלתי נעל בובה שחורה, וזהו, הייתי מוכנה.
יצאנו מהחדר, וגילינו את רואי מביט בטלוויזיה, לבוש בטי-שרט אפורה וג'ינס משופשף. מבטו התקבע עלי, וחיוך גדול נפרש על פניו. הוא קם מהספה ואז העביר את מבטו אל אלמוג
"את יפייפיה, אלמוגי." הוא חיבק אותה ברכות ואז נעמד מולי.
"היי," הוא לחש, ידו עלתה אל הלחי שלי, ולחיי האדימו במבוכה.
"היי." לחשתי גם אני.
"את כל כך יפה," ידו השניה נכרכה סביב מותני והצמידה אותי אליו.
רואי הצמיד את שפתיו לשפתיי ונשק להן ברכות ובעדינות.
"אהמ, אולי כדאי שנלך," אלמוג אמרה בשקט, ואני ניתקתי בקושי קל את שפתיי משפתיו של רואי.
"כן, בואו נלך."
***
"אני כל כך עייפה," קרסתי על הספה בסלון, עיניי כמעט ונעצמות.
"הלכתי לישון, לילה טוב," אלמוג נשקה ללחי של רואי, ואז ללחי שלי, והלכה לחדר אורחים.
"גם אני, לילה טוב," מלמלתי בישנוניות והתהפכתי על בטני.
"היי, קומי, את עדיין עם שמלה, ואת לא הולכת לישון על הספה." הרגשתי את ידיו של רואי מלטפות את שיערי. נהמתי בשקט,
"אני לא ישנה איתך."
"מי אמר שאנחנו הולכים לישון?" לפתע הרגשתי זרמים בכל גופי.
מה אני ורואי עכשיו? אנחנו לא יכולים להיות בני זוג, זה… אני כל כך מפחדת שהכל יתגלה ושאני ורואי נענש. הרמתי את מבטי אל רואי, הוא הביט בי במבט רך. התיישבתי בספה ושיחקתי באצבעותיי.
"אני חושבת שזה לא בסדר… כל מה שקרה בנינו, אני לא בטוחה שזה חכם." בלעתי את רוקי בקושי.
"למה? בגלל שאני המפקד שלך?" קולו של רואי לפתע נטף בוז. הרמתי את מבטי אליו ונעצתי מבט בעיניו, שעכשיו היו קרות.
"בדיוק, רואי. אני לא רוצה לסבך אותך, או אותי." הבטתי בו.
"וחוץ מזה, זה כלום. אי אפשר להרגיש משהו תוך שבועיים." גלגלתי את עיניי ופלטתי צחוק מריר מעט.
אבל כן אפשר להרגיש משהו תוך שבועיים.
אני מרגישה משהו תוך שבועיים.
עיניו השחורות התכהו עוד יותר. בעלבון. בכעס. בכאב. התאפקתי לא לנשוך את שפתי התחתונה כדי להכאיב לעצמי כמו שאני מכאיבה לו.
"טוב." הוא פלט בזעם, ואז הוסיף,
"אני אשן בסלון, תלכי לחדר שלי." הוא קם מהספה והלך לכיוון המסדרון. באותה השניה שבה הוא נעלם מטווח ראייתי קברתי את ראשי בין ידיי וקיללתי את עצמי על הטיפשות שלי.
***
"היי," נכנסתי לחדר השינה של רואי. הוא עמד מול הארון וחיטט בו ביד אחת, ובידו השניה החזיק שתי כריות.
הוא התעלם ממני והמשיך להתעסק עם הארון והכריות.
"רואי," נאנחתי והתקרבתי אליו, הנחתי את ידי על כתפו, גופו קפא.
"מה?" הוא הסתובב אלי, ואז הניח בידי ציפית וכרית. הוא… הוא דאג לי, למרות שפגעתי בו?
"אני מצטערת." השפלתי את מבטי אל הרצפה.
הנחתי את הכרית על המיטה והתחלתי לסדר אותה בתוך הציפית. לפתע הרגשתי ידיים כרוכות סביבי, ואז בטנו של רואי נצמדת לגבי,
"אני מבטיח לך שאנחנו נהיה בסדר, לא יקרה שום דבר שיהרוס לי או לך את העתיד, או את ההווה." הוא הניח את סנטרו על כתפי, ואני הרגשתי את כל הזרמים החשמליים עוברים בי.
הסתובבתי אליו והבטתי בעיניו, כל גופי רעד ממגעו של רואי.
"אני לא רוצה פרוטקציות או יחס מיוחד." אמרתי בשקט. הוא כל כך גבוה, אני מרגישה לידו כמו ילדה קטנה.
"את יודעת שזה יהיה קשה, את כל כך יפה," ידו עלתה אל הלחי שלי וליטפה אותה ברכות.
צחקקתי בשקט והנדתי בראשי,
"יש לי שאלה לא קשורה לשום דבר." הצהרתי. הוא הרים את גבותיו בשעשוע,
"בן כמה אתה?" עמדתי על קצות אצבעותיי וניסיתי להגיע לגובה שלו, אך לשווא. הוא כל כך גבוה.
"עשרים ואחד," הוא חייך והרכין את ראשו לכיווני. חייכתי חיוך ביישני,
"אוקיי." הוא קירב את ראשו לראשי, אך אני שמתי את אצבעי על שפתיו.
"מה היא מילת הקסם?" שאלתי בשעשוע.
"מיד." הוא אמר בחוסר סבלנות והטיח את שפתיו על שפתיי.
***
שכבנו שנינו מכורבלים בשמיכה, אני בין ידיו של רואי, והוא מלטף את שיערי ברכות ובעדינות.
"אני צריכה לספר לך משהו." בלעתי את רוקי. איך אני הולכת לספר לגבר בן עשרים ואחד שבת הזוג שלו, בת השמונה עשרה, בתולה? הוא בטוח יחשוב שמשהו לא בסדר בי, שאני פגומה. אולי פתאום אני אהיה פחות סקסית עבורו?
"מה קרה?" הוא הרים את ראשי אליו והכריח אותי להביט בעיניו.
"אם… למשל… היית יוצא עם מישהי שלא שכבה עם אף אחד, זה היה מוריד ממנה בעינייך?" שאלתי בחשש. לא אמרתי ישירות שאני בתולה, רציתי לדעת קודם כל מה הוא חושב על הנושא הכללי.
עיניו השחורות התכהו. לא הבנתי למה. מה זה אומר?
"את בתולה, אריאל?"
***
נראה שאלמוג מחבבת את אריאל, וגם אריאל אותה. היחסים בין אריאל לרואי קופצים שלב, ומעניין מה יהיה בהמשך הסיפור.
אני ממש מקווה שתגיבו, ותזכרו, אני אוהבת המון 3>