"הקופסא" פרק ז' – מאת אסנת צדוק

"הקופסא" פרק ז' – מאת אסנת צדוק
בעודה נוהגת ליטפה את כף ידו המונחת על בירכה. השתיקה ביניהם נעמה לה בדיוק כמו מגעו.
השתלשלות העניינים מאז שפגשה אותו היתה מפתיעה ומהירה אך לה זה לא הפריע. היא אהבה את מה שחשה ואת מה שחשה לא יכלה עדיין להגדיר במילים.
הם היו היחידים בכביש המהיר. היא השתדלה לנסוע כיאה למהירות המותרת כדי שחלילה וחס לא תעצר ותעוכב על ידי אמבוש משטרתי. הוא רכן לעברה מחייך, מלטף את צווארה, מעסה אותו. זה כל כך נעם לה. אצבעותיו הארוכות שיחקו בשיערה קלות כששאלתו הבאה העירה אותה מהנעימות שפשטה בה. הוא קרב אליה יותר, לוחש לתוך אוזנה.
"אני מבין שאת יודעת היכן נמצא הגבר שלקח את הקופסא" .
הוא נשך קלות את תנוך אוזנה, שובר לראשונה את השתיקה ביניהם. האם זוהי שאלה תהתה. זה נשמע לה יותר כקביעת עובדה.
היא לא ענתה. מבטו לא סר מפניה דקות ארוכות. נשימותיו על לחיה ריגשו אותה. ליבה דפק בחוזקה. היא לא הסרה פניה מהכביש . היא חייבת לזכור כי הוא אדם זר שרק פגשה ויותר מכך, הוא מחפש את הקופסא בדיוק כמוה. הרי סירב לענות לשאלותיה כשחקרה אותו. מדוע הוא מנסה להוציא ממנה מידע כעת? היא המשיכה לגלגל את מחשבותיה, לא מודעת למבטו הבוחן הנעוץ בה.
הוא גבר מושך ומנוסה, הוא ידע איך לפרוט על מיתריה המשיכה בינה לבין עצמה, גבר שמודע לעוצמת משיכתו על נשים הוא גבר עם ביטחון עצמי רב . אסור שיראה איזו השפעה גדולה יש לו עליה. היא חייבת לנצור את לשונה ולהחביא את רגשותיה אחרת ידע איך לתמרן אותה. היא המשיכה בשתיקתה.
משיכה חזקה בהגה הקפיצה אותה בבהלה ועקרה אותה מהרהוריה. המכונית החלה לסטות מנתיב לנתיב .
"תעצרי" פקד, ידו אוחזת בהגה בחוזקה.
מבוהלת עשתה כפי שהורה לה, מאיטה את ריכבה וחונה על שולי הכביש.
לונה הסתובבה אליו נסערת, ידה נשלחת מאליה לסטור לו על פניו. כצופה את המהלך תפס את שתי ידיה בידו האחת ובידו השניה אחז בשיערה וקרב את פניה לפניו. אוחז ולא מרפה. צעקת כאב נמלטה מפיה. היא הבחינה כעת בעיניו הכהות ששינו את צבען. הוא הסט מבטו וקרב את פיו לאוזנה.
"אשאל אותך פעם אחת נוספת. איך את יודעת היכן נמצא האספן?" נהם קולו לתוך אוזנה.
ככל שניסתה להתנער מאחיזתו כך גבר כאבה. הוא היה גבר חזק אין ספק בליבה ולא היה בכוחה להתנגד לו. עיניה התרוצצות בארובותיהן, חושבת במהירות, מנסה לאמוד את המצב. לזה בוודאי לא ציפתה. היא חשבה שינסה להוציא את המידע בדרכי נועם ולא באלימות.
"אני מחכה" לחש שנית באוזניה.
חזה עלה וירד מבהלה.
"אני מכירה אותו" יצאו המילים במהירות מפיה
"איך את מכירה אותו?" לחש באיטיות.
"הוא חיזר אחרי" השיבה לו, מנסה לשחרר את ידיה ללא הצלחה.
"המשיכי" ניגן קולו באיטיות מעצבנת ,בטון של טורף המשחק בטרפו לפני שינגוס בו.
הוא משך שוב בשיערה כדי לזרז את תשובה כשהשתהתה.
"יצאנו יחד, הוא הציע לי נישואין" צעקה מכאב
גוון קולו לא השתנה, הוא לא נשמע מופתע.
"אז אולי תספרי לי עכשיו איך את יודעת על הקופסא?" שאל בלחש. שפתיו החלו מרפרפות על לחיה, לשונו הקרבה החלה ללטף את זויות פיה, שפתיו משחקות כעת עם שפתה התחתונה.
מבלי לחשוב שנית ניצלה את ההזדמנות ונשכה בחוזקה את שפתו. הוא צרח מכאב והירפה ממנה באחת. הוא לא ציפה לזה. מבלי להשתהות פתחה את דלת המכונית והחלה לרוץ, יורדת מהכביש אל הצמחיה, נבלעת בחשיכה.
לקח לו דקות ספורות להתאושש ולהתגבר על ההפתעה והכאב . הוא יצא מהרכב והחל דולק אחריה.
הוא רץ אחריה במהירות, מתעלם מהענפים ששרטו את פניו ואת פלג גופו העליון, החשוף. בתוך הסבך לא ראה ולא שמע דבר. האם איבד אותה? הוא החליט לעצור. עוצם את עיניו הקשיב לחשכת הליל. אביו תמיד לימד אותו עוד כשהיה ילד קטן לעצור, להתרכז ולהקשיב לסובב אותו בעיניים עצומות, להאזין למשב העלים ולזהות את כוון משב הרוח, להריח ולזהות את הפרחים לפניו , לזהות צעדים קרבים, האם אלו הם צעדי אדם או צעדי חיה ואם חיה, איזו חיה היא. הוא אהב את המשחק הקטן שלו עם אביו וכעת הודה לו על כך.
שבירת ענף נשמעה בהמשך לא רחוק ממנו. הוא פנה לכוון הקול. מתמזג עם הצמחיה, אינו משמיע רחש. הוא ראה אותה נשענת אל גזע עץ, מנסה לסדר את נשימתה. הוא הסתיר את עצמו היטב, מחכה לשעת כושר. שעת הכושר לא איחרה לבוא. היא היתה בגבה אליו, מבטה תר ומחפש את השביל שהכירה.
בצעדים שקטים התגנב מאחוריה, ידיו חובקות אותה, מצמידות את ידיה לצידיה, לא נותנות לה לזוז. היא ניסתה לבעוט בו בעיטה אחורית וכמעט הצליחה להשתחרר. הוא הפיל אותה ארצה וסובב אותה אליו. שניהם התנשמו בכבידות. היא ניסתה לזוז אך תחת כובד משקלו לא היה ביכולתה להזיז איבר.
"לוחמת קטנה את, אה?… תראי מה עשית לי" שפתו דיממה על פניה.
היא הביטה בשפתו הנפוחה. היא ניסתה שוב לזוז תחתיו .
"עקשנית, אה?…. יפה, אנחנו מתחילים להכיר" אמר בפנים חתומות.
"מה אתה רוצה ממני?" התפתלה תחתיו
"תשובה" ענה בקצרה
"אני לא יודעת כלום אודות הקופסא" ענתה, מזיזה את ראשה הנה והנה כאילו די בכך לשחררה.
"את זה אני אחליט" קבע. הוא לא זז. והיא כמו קוראת את שפת גופו, חדלה לנוע תחתיו.
"מה את יודעת על הקופסא?" חזר עתה על שאלתו. פניו היו רציניים. היא ידעה כי לא תוכל להמשיך בשתיקתה לאורך זמן.
"אני יודעת רק דבר אחד" ענתה "יש לה שני מצבים: כשהיא סגורה היא הופכת ליציקה אחת אך כשהיא פתוחה היא מסוכנת".
"מה עוד את יודעת על הקופסא"? המשיך לתחקר.
"שום דבר !" אמרה בקול חנוק. משקלו נתן את אותותיו. הוא מעך אותה תחתיו. שם לב לכך, התרומם מעליה, אחז בידה והרים אותה על רגליה.
היה לה קשה להסדיר את נשימתה.
היא הביטה בו, שפתו התנפחה , גופו שרוט ופצוע אך עדיין היה הוא מושך בעיניה. היא רצתה ללטפו אך ידעה כי יזהה זאת כמעשה של חולשה.
הוא שם לב למבטה הסוקר. מחייך קרב אליה.
"איך ידעת למצוא את הקופסא?" שאל ברכות, אוחז בסנטרה.
נרתעת לא השיבה.
הוא חזר על שאלתו שנית, הפעם בקול פחות רך.
למודת נסיון ענתה בהכנעה
"ידעתי את מקום המפגש והשעה. צפיתי בכם ממרחק. ראיתי את שני שומרי הראש של ג'ון מדברים איתך. עקבתי אחריכם עד לדירה וחיכיתי. כשהם עזבו רציתי להיכנס אך אתה יצאת. לפי תנועות גופך הבנתי שמשהו אינו קשורה, שהקופסא בוודאי איתך וכמו שאתה מבין לאן שהלכת הלכתי אני בעקבותיך".
היא הביטה בעיניו כמחפשת ספק בעיניו אך לא מצאה.
"נו, עכשיו כשאנחנו יודעים כבר את שמו, תגידי לי את, זה היה כל כך קשה לספר?"
היא הביטה בו מופתעת מעצמה עד כמה גילתה לו. לא ממתין לתשובה הצביע לכוון ממנו באו.
"קדימה" הורה לה.
הם חזרו למכונית בשתיקה כשהיא צועדת מולו והוא פוסע מאחוריה.
היא תהתה מה מצפה לה כשיגיעו למקום אליו הם נוסעים, כשתפגוש שוב את ג'ון, כשתראה את הקופסא, האם תצליח לגלות את מה שג'ון אף פעם לא גילה לה ? את סוד הקופסא? תוהה מה מזמן לה העתיד הקרוב, לא ידעה כי הכל תוכנן כבר מראש עבורה.