"הקופסא" חלק ג' – מאת אסנת צדוק

"הקופסא" חלק ג' – מאת אסנת צדוק
כאב עמום בצד ראשו שטף את הכרתו במהירות. שוכב על צידו נאנק מכאבים, עצם את עיניו. ריח חריף של בושם חדר לנחיריו ואילץ אותו לפקחן שוב. זוג נעליים שחורות …וכה קרוב לפניו. עוצם ופוקח את עיניו בכח, ניסה למקד את מבטו אך מלבד גניחת כאב שנמלטה מגרונו לא יכול היה לזוז. ידיו הקשורות מאחורי גבו לא הקלו עליו את המלאכה. הדם שזרם מעל אוזנו החל כבר ליצור זרזיף מעצבן של רטיבות. רטיבות חמה ומטפטפת שזלגה על אפו והרטיבה את הרצפה הקרה.
נזכר בקופסא ולאחר מכן בחבטה ניסה למקד את מבטו. הוא הרים את עיניו מעלה. כל תנועה הוסיפה לו כאב. מבטו החל לסקור את הדמות הישובה על הכסא מולו. נעליים שחורות מעור משובח, מעליהן מכנס שחור מחוייט, זוג ידיים מטופחות שעונות על רגליים, שעון יד יוקרתי, עניבה.
הפנים ? לא, אלו לא היו פנים מוכרות. בוודאי לא פנים השייכות לאחד משני הברנשים שהציעו לו את העבודה. היו אלו פנים קפואות ומבשרות רע של אדם שלא אהב שמשחקים איתו.
הבעיטה הפתיעה אותו. הפתיעה אותו מכוון שהיא לא באה מכיוונו של האדון המכובד שישב על הכסא לפניו. הוא הרגיש שני זוגות ידיים שאוחזות בו מרימות אותו ומושיבות אותו. לא מסוגל להזיז או להפנות את ראשו היו עיניו מהופנטות אל העיניים הכחולות הקרות שמולו.
לפתע הבין.
האספן, זה חייב להיות האספן בכבודו ובעצמו. הוא גיחך, מודע כעת לעובדה שהידיים החסונות שהרימו אותו מהריצפה שייכות בוודאי לשני הברנשים שמהם ברח. הוא הפנה את מבטו באיטיות לכוון השולחן. הקופסא לא היתה שם.
"אתה מחפש את זה ?" שאלה הדמות מולו שלא פיספסה את מבטו. האספן אחז את הקופסא בידיו. שוב היתה הקופסא ליחידה אחת. הוא החזיקה כאילו אינו חושש שתגרום לו לכוויה.
הוא הרגיש שהוא חייב לשאול, חייב לשאול גם אם זו תהיה השאלה האחרונה שישאל.
"מה מיוחד בה? בקופסא" רעד קולו.
הפנים מולו לא שינו את הבעתם..
"כנראה חשבת שהיא מאד מיוחדת אם החלטת לקחת אותה ולהסתלק".
קולות של גיחוך עלו מעבר לכתפו.
האספן קם על רגליו.
כעת נגשו אל האספן שני הברנשים. אחד מהם הגיש לו קופסא גדולה יותר, שקופה, בה הכניס בזהירות את קופסת הפח הקטנה. הוא הניח את הקופסא השקופה על השולחן, הוציא מכיסו כיסוי מבד לבד אדום והניח אותו על הקופסא השקופה.
כשידיו בכיסיו קם האספן והלך לפינת החדר. הוא רמז בראשו אל שני עוזריו. שני הברנשים ניגשו אליו והסתודדו עימו. הם הנידו בראשם לחיוב.
מתאמץ לשמוע, היטה את ראשו לכוון שלושת הגברים. לחישה אחת נקלטה באוזניו 'אסור לה לדעת'
תוהה על מי הם מדברים שם לב שהאספן לקח את הקופסא המכוסה מהשולחן ויצא מהדלת כששני הברנשים בעקבותיו.
נעילת הדלת אחריהם הבהירה לו שאם לא ימהר, מפה כבר לא יצא חי.
וכאילו בכוונה, כדי לאושש את מחשבתו, החל עשן לחדור דרך חריצי הדלת והחלונות המוגפים.
כשמיהר לקום, שם לב להפתעתו שגם רגליו היו קשורות. מסנן קללה עשה דרכו בקפיצות אל הכיור, מחפש כלי חד שבעזרתו יוכל לחתוך את החבלים שקשרו את ידיו.
למזלו מצא במהירות את שחיפש. כשהוא מפנה את גבו לכיור, הרים בעדינות את הסכין באצבעותיו, אחז בבכלי החד והחל חותך את החבלים בתנועות קצביות. בזריזות שחרר את ידיו והתכופף לשחרר גם את רגליו כשכאב הראש ההולם בו ללא רחם, מזכיר לו מה קרה לו דקות ספורות לכן.
האש פשטה במהירות מבחוץ, מכלה בדרכה כל מה שיכלה, אי אפשר היה לאחוז כבר בידית הדלת. כל מתכת היתה כבר לוהטת. הוא רץ שוב לכיור, מרטיב מגבת מטבח שמצא וקושר אותה סביב פניו, מכסה את אפו ופיו.
עשן כבד החל למלא את חלל הבית הקטן. כל מה שלקח וזרק לכוון הדלת והחלונות התפרק עוד לפני שהצליח לנתצם. רעש מכוון הגג הרעיד את ליבו. חלק מגג הרעפים הישן החל להישרף ולקרוס לתוך הבית. הוא החל להשתעל, ראייתו החלה להתערפל. העשן השחור והסמיך החל למלא את ראותיו.
'זה הסוף' חשב כשהתמוטט על הריצפה.
הוא לא היה בהכרה כשהדלת נפרצה וגופו נגרר על הריצפה אל אוויר הלילה הצונן. כשפקח את עיניו, ראה אותה לראשונה.