"הקופסא" – חלק ב' מאת אסנת צדוק

"הקופסא" חלק ב' – מאת אסנת צדוק
הוא הביט במכנסיו, מנסה לאתר בידיו את הכיס בו היתה מונחת הקופסא דקות ספורות לכן. ידיו ממששות בודקות במהירות את הבד שעתה נפער בו חור. נדהם וכועס כאחד סינן קללה וזרק את מכנסיו אל החול. שוב הביט בקופסא. יורד על ברכיו החל זוחל לעברה על ארבע באיטיות מדודה. ידו המושטת בחשש נעצרה מעליה בעודה באויר. אצבעו נשלחה ברעד והיסוס. הוא עצר את נשימתו עצם את עיניו ונגע. להפתעתו לא קרה דבר. הוא פקח את עיניו והסדיר את נשימתו. הקופסא לא היתה חמה, בדיוק כפי שקיווה. מושיט את כף ידו בביטחה הרים את הקופסא מהחול. איך ישא אותה ? גם אם יכניס אותה לכיס השני מי יבטיח שאותו מקרה לא ישנה? מה גרם לה להתחמם כל כך עד כדי שריפת כיס מכנסיו ופגיעה ברגלו ואיך הכוויה שנצרבה בכף ידו נעלמה באותה מהירות בה הופיעה ?
מביט סביבו, חכך בדעתו איך להמשיך. הנוף המשתרע למרגלות הגיבעה היה מעודד יותר. הוא הסיר את חולצתו ואסף בה את הקופסא, צורר ועוטף אותה בזהירות כאילו היתה יהלום נדיר.
הוא ידע שאסור לו לאבד זמן. במהירות לבש את מכנסיו ולקח בידו את מעטפת החולצה. כעת הרגיש כי רגליו נושאות אותו ביתר קלות. גם הירידה מהגבעה הקלה עליו והוסיפה לתחושת הריחוף שאחזה בו. בצעדים מהירים הגיע לשולי המדרון.
שדות המרעה היו כל כך שונים בצבעם ובמראם מהדרך המשמימה בה עבר. הוא הביט סביבו בהנאה. שני בתים לבנים לכדו את עיניו. אנחת רווחה נמלטה מגרונו. לשונו ליקקה בשביעות רצון את שפתו היבשה וביטנו כאילו נזכרה לפתע כי שעות רבות לא בא אוכל בקירבה ומים לא הירוו את צמאונה. אינו יכול עוד לעמוד במקומו רץ לכוון הבית הראשון שראה. קטן היה הבית, תריסיו מוגפים. לא היתה נפש חיה מסביב, אפילו כלב בו חשש להיתקל, לא היה בסביבה. למרות זאת, עמד מול הדלת, מהסס. בידו האחת אחז בחולצה הצרורה ובידו השניה ניסה לסדר את שערו ולהטיב את לבושו. מחשבותיו סערו. מה יאמר לבעלי הבית אם ישאלו מאין בה ומדוע הוא נראה כפי שנראה. ידו הורמה לעבר הדלת. הוא נקש בהיסוס. לא היה מענה. בפעם השניה נקש בביטחה. שקט שרר.
הוא אחז בידית הדלת והחל לפתחה באיטיות. הדלת נענתה לו ללא התנגדות. הוא דחף את ראשו פנימה, עיניו מנסות להסתגל לחשיכה.
הוא קרא בקול רם אך לא קיבל תשובה. השקט נסך בו ביטחון והוא נכנס פנימה. ידו גיששה ומצאה בקלות את מתג האור. ריח מעורר תאבון דגדג באפו וגרם למיצי קיבתו להכריז על קיומם בקול רועם יותר מתמיד. הבית היה נעים במראהו. סיר קדרה שרק סיים להתבשל עמד חם על הכיריים. תמונות של בני משפחה היו תלויות על הקירות. הבית היה נקי, מטופח ומאובזר בצניעות.
ריח התבשיל הטריף את חושיו. במהירות חיפש צלחת ומזג לעצמו מנה גדושה ממנו. עיניו תרו אחרי המקרר. הוא פתח אותו במהירות ושמח לגלות כד מים קרים. הוא לא חיפש כוס. כד המים הקרים התרוקן לתוך גרונו תוך דקות ספורות כשחלקו נשפך על גופו וחלקו נספג בשטיח. כעת משהירווה את צמאונו התיישב והחל לאכול. כשסיים נשען בכבדות על גב הכסא, ראשו נזרק לאחור. לו רק יכל להניח את ראשו ולחטוף תנומה קצרה. הוא קם ממקומו וחש כי ליאות פושטת באיבריו וחובקת את גופו כממאמנת לעזבו. המיטה הזוגית שעמדה בחדר הצמוד למטבח נראתה לו נוחה ומזמינה. חצי שעה. חצי שעה של שינה ברוכה תספק אותו. הוא כיוון את שעונו, הניח את ראשו ושקע בשינה עמוקה.
צליל שעונו המעורר צרם את אוזניו. הוא קם מבוהל, נזכר באיטיות היכן הוא נמצא. בצעדים כושלים כתוצאה מקימה מהירה, עשה את דרכו לשולחן המטבח.
לרגע עמד כאילו קפאו השד. החולצה המקופלת שהיתה מונחת על השולחן, היתה פרושה לכל אורכה והקופסא, הקופסא שהיתה כיציקה אחת אותה לא הצליח לפתוח, היתה כעת פתוחה.
קול הלמות ליבו הגיע עד לאוזניו. הוא התקרב אל השולחן באיטיות ונעצר, אוחז בידו בחוזקה את גב הכיסא. עיניו ממוסמרות אל החלק הפתוח מתאמצות לקלוט את פנים הקופסא החשוכה. רחש קל מאחור שבר את הריכוז העמוק בו היה שרוי. עוד בטרם היפנה מבטו התמוטט בכבידות על הריצפה.