"הקופסא" – חלק א' מאת אסנת צדוק

"הקופסא" חלק א' – מאת אסנת צדוק
היה זה יום קיץ שרבי וליבו האיץ פעימותיו במהירות כשטיפס על הגבעה החולית. הוא צעד נמרצות, ידו מוחה את זיעתו הניגרת… קופסת הפח הקטנה שהיתה בכיס מכנסיו שיפשפה את רגלו הימנית והאטה את צעדיו.
לא מזמן חגג ארבעים, הוא היה בכושר מעולה אך מדוע לעזאזל הרגיש שעם כל צעד שעשה, רגלו הימנית ממאנת לשמוע לו, נגררת.
בלית ברירה החל להעזר בידיו. החול החם לא הקל על המלאכה.
בעודו מטפס הגניב מידי פעם מבט לאחור, הוא לא ראה אותם וזה היה סימן טוב. חיוך קטן הזדחל על שפתיו כשנזכר איך הערים עליהם. הוא ידע שברגע שיעלם עם הקופסא הם יצאו בעקבותיו, הוא היה זה שאמור לשמור על הקופסא עד לבוא הקונה, כך נאמר לו. קופסא קטנה מפח, פשוטה למראה, לא מגלה את שוויה.
שני הברנשים שנכנסו לפאב בו שתה, ביקשו ממנו שיתלווה אליהם. שאלו אם הוא מחפש לעשות כסף קל. שאלה טיפשית. מי יסרב להצעה כזו.
מה גם שמצבו הכלכלי לא שפר עליו מאז פיטרו אותו מבית המלאכה בו עבד. במעט כספי הפיצויים שקיבל שכר חדר בבנין מגורים ישן והרווה את רעבונו וצמאונו בפאב מסעדה מקומי. כשנענה בחיוב להצעה, לא נאמר לו מה עליו לעשות והוא גם לא שאל. הסכום הגבוה ששילמו לו אמנם העלה שאלות במוחו אך הוא ניער אותם. שני הטיפוסים שאת שמם לא ידע וגם לא דרש לדעת היו חייבים לצאת לשעה קלה. הם הביאו אותו לדירה במעלה הרחוב בו הוא גר. הדירה לא היתה מרוהטת למעט שולחן עץ ועליו קופסא קטנה ריבועית מפח באורך ורוחב של חמישה סנטימטרים. כשיצאו ביקשו רק דבר אחד, לא לגעת בקופסא. לשאלתו מה יש בתוכה לא ענו ישירות רק ציינו שישנו איזה אספן מטורף שמעוניין בדבר הישן הזה. הם הודיעו לו שישובו בעוד כחצי שעה ויצאו.
השמש בהקה בחוזקה, הוא הצל על עיניו. עוד כמה מטרים….. עוד כמה מטרים יגיע לקצה הגבעה וינוח קצת…. רגלו הימנית מיאנה לזוז, מה קורה לו ? הוא אחז ברגלו והרימה כשהוא צולע. כל פסיעה היתה מכאיבה וכמעט בלתי אפשרית. הגבעה החולית לא תרמה להתקדמותו. המקום בו נגעה קופסת הפח ברגלו החל לבעור מכאב. מה היה בקופסא לא ידע. כשהיה בדירה לבדו, הרים וניער את הקופסא קרוב לאוזנו. רחש של דבר לא מוצק או בעל משקל כלשהו, בקע ממנה. הוא הניח את הקופסא חזרה במהירות על השולחן. הוא לא ניער אותה מאז. הוא רק ידע דבר אחד, אם אספן רוצה את הקופסא, סימן שהיא שווה משהו. כשיהיה לבדו יתהה על קנקנה ואם לא יצליח לפתחה, ינסה למכור אותה בעצמו, כפי שהיא, נראה מה יקבל תמורתה.
הוא החל לזחול, גורר אחריו את רגלו הכואבת. כשהגיע לפיסגת הגבעה נזרק על גבו אוחז ברגלו. זה היה בלתי נסבל. הוא הכניס את ידו לכיסו אך הוציא אותה באותה מהירות בו הכניסה כשצעקת כאב פורצת מגרונו. הוא הסתכל על ידו, כוויה אדומה עיטרה אותה. רק זה חסר לי חשב….
מנסה להתרומם, בקושי נעמד על רגליו, פרם את כפתורי מכנסיו והשילם במהירות. הוא זרק את מכנסיו והסתכל על רגלו. שום סימן. רגלו אינה כואבת ואינה כבדה. הוא הסתכל שוב על כף ידו. הכוויה שהופיעה בידו החלה להעלם. הוא ניגש אל מכנסיו, הרימם, מנערם שוב ושוב…. הקופסא נזרקה אל החול.