495 שנים לבד במרתף – פרק 5

אחרי מספר דקות של הליכה במסדרון, יון מצא את עצמו באולם נוסף.
גודלו היה דומה לגודל אולם הכניסה, אך בעל הבדל משמעותי אחד – התקרה נראתה באופק.
במקום קומות על גבי קומות של האחוזה, יון יכל לראות כיפת זכוכית שקופה מעליו. לפתע יון הבין שזו הפעם הראשונה שהוא רואה את העולם שמחוץ לאחוזה מאז שנכנס אליה. המחשבה גרמה לו צמרמורת.
יון המשיך להסתובב בחדר ולסקור אותו. הוא לא רצה להודות בכך בפני עצמו, אך הוא רצה לבזבז את זמנו בחדר עם אור טבעי – הוא הרגיש קצת יותר חי עכשיו, פחות מאוים על ידי האחוזה.
כשיון סיים להסתובב בחדר, הוא הגיע למסקנה שמשהו לא בסדר בו. משהו שונה ממה שהוא ראה עד כה באחוזה, אך הוא לא הצליח לשים על כך את האצבע. מלבד כיפת הזכוכית ששמשה כתקרה, החדר נראה זהה לאחרים. השקט המעיק של האחוזה שרר גם בו, ורק הריח השתנה מעט.
יון ניסה להתרכז קצת יותר – ואכן, הוא זיהה ריח מוכר שלא מצא באחוזה עד כה. זה היה ריח של אבק.
יון התכופף ובדק את הרצפה, שאימתה את חששותיו. החדר היה קצת יותר מלוכלך מהאחרים.
מי שזה לא יהיה שמנקה את האחוזה בצורה כה יסודית, עדיין לא הגיע לכאן.

וכאילו הוא נתן את הסימן לכך – הדלת מולו נפתחה, ובפתחה הופיעה דמות של נערה נוספת.
"עוד אחת..?" מלמל יון לעצמו והמשיך לבחון אותה.
היא הייתה לבושה בבגדי עוזרת בית כחולים וסינר לבן. גם שיערה היה לבן, למרות שהיא לא נראתה מבוגרת כלל. יון שם לב שהיא חגרה חגורה, ומשני צידיה היו קשורים נרתיקים. בידיה היא החזיקה כלי ניקיון.
עיניה האפורות בהו בו בפליאה, והיא לא זזה.
"אורחים." היא פלטה.
"כן.. בדיוק התכוונתי ללכת.." אמר יון באטיות והחל לקחת צעדים אחוריים לעבר הדלת, אך בטרם השלים את הפעולה הפשוטה הזו – הנערה נעלמה.
"מוזר." אמר יון לעצמו והסתובב לכיוון הדלת.
שם הוא מצא את הנערה עומדת ומסתכלת עליו.
"אה!" צעק יון, שבאמת הופתע הפעם. כשמיילינג עשתה את זה, זה היה בשטח פתוח – אבל בחדר סגור יון לא ציפה שהיא תצליח להופיע מאחוריו.
"אתה בן אדם.." היא אמרה בפליאה, בהתעלמות מוחלטת מהצווחה של יון. "אין פה הרבה כאלו."
"אני פשוט אלך, אני לא רוצה לגרום לך לטרוח." אמר יון.
"אני לא יכולה לתת לך ללכת." אמרה סאקויה באדישות. "לא לפני שתתכבד במעט תה ועוגיות, לפחות."
"ברור, ברור!" הזדרז יון לומר. "שעת התה כבר הגיעה, אני מתאר לעצמי! אני באחוזה הזו כבר לא מעט זמן.."
"באמת? אתה פה כבר לא מעט זמן?" שאלה הנערה בהפגנת התעניינות יוצאת דופן.
ליון הייתה תחושה שהוא עומד לשלם על כך שהסגיר את פרט המידע הזה.
"אולי קצת הגזמתי… לא הרבה זמן." מיהר יון לתקן את עצמו בתקווה שהיא לא תתעכב על כך.
"אוכל לשאול מה שמך?" שאלה הנערה.
"קוראים לי יון דון – צייד אוצרות מומחה! אני מוכן להשאיר לך כרטיס ביקור אם תרצי." אמר יון, שאהב מאוד להציג את עצמו בכל הזדמנות שניתנה לו.
"נעים להכיר, יון דון. לי קוראים סאקויה איזוי."

יון חש צמרמורת, ולבו החסיר פעימה. הוא לא שכח איך מיילינג אמרה את השם הזה אחרי שהביס אותה.
"ובכן, יון דון, אשמח לשוחח איתך אחר כך." אמרה סאקויה. "אבל כרגע אני חייבת לנקות. ואתה מפריע לי."
בשלוש תנועות מהירות, סאקויה הפילה את כלי הניקיון שהיו בידיה, פתחה את הנרתיקים הקשורים לחגורתה, והטילה על יון שני סכינים.
יון התכופף מתוך אינסטינקט מידי, ולאחר מכן הפעיל את כנפיו. הוא לא התכוון לחזור על הטעות הזו שוב ולוותר עליהן.
לאחר שהחל לעוף, יון חזה בדבר מוזר בהחלט מתחתיו. סאקויה זרקה שני סכינים לכיוונו, ואחר כך נעלמה והופיעה בקצה השני של החדר. שם, היא שלפה שני סכינים נוספים וזרקה גם אותם לכיוונו. היא חזרה על הפעולה הזו שוב ושוב, ולא נראה כלל שהיא מתרגשת או מתעייפת. בנוסף, הסוף לכמות הסכינים בנרתיק הקטן שקשור לחגורתה לא נראה באופק, ויון הצליח רק בקושי לתמרן בין כל הסכינים שהתעופפו לעברו.
"טוב, יון דון. נראה שנגמר לנו הזמן." אמרה סאקויה שהחזיקה לפתע שעון כיס בידה. "אני חייבת להמשיך בניקיון, האדונית תהרוג אותי…"
יון רצה לענות, אך אחרוני הסכינים שסאקויה זרקה עדיין איימו לפגוע בו, אז הוא החליט להישאר מרוכז.
"ביי." אמרה סאקויה בקצרה, והתבוננה בשעון שלה לכמה שניות.
השעון החל לזהור, ופתאום יון הרגיש כאילו הוא נע בתוך מים.
"מה…" ניסה יון לומר, אך השרירים שלו הפסיקו לציית לו לאט לאט.
עד שהכל נעצר. יון לא הצליח לזוז, או לנשום. האוויר עמד, והסכינים של סאקויה נעצרו באוויר.
למרבה הפתעתו, יון גילה שהוא גם לא חש צורך לנשום. נראה שהעולם כולו עצר לבקשת סאקויה, שהמשיכה לזוז בחופשיות.
ואז, כאילו הדבר שגרתי לחלוטין, סאקויה יצאה מהחדר והשאירה את יון תלוי באוויר.

יון לא הצליח להחליט כמה זמן הוא נשאר תלוי כך. למעשה, הוא לא היה בטוח שזה בכלל נחשב לזמן שעבר, שכן היה לו די ברור שסאקויה עצרה את הזמן איכשהו. אז הוא פשוט חיכה, אם אפשר לקרוא לזה כך.
עד שפתאום הכל חזר לנוע כרגיל, ומיד קרו שני דברים.
הדבר הראשון היה שיון הופתע מהפתאומיות שבה הדבר קרה, והוא לא הספיק להתחמק מהסכינים האחרונים שסאקויה זרקה. אחד מהם ננעץ ברגלו, והשני פגע בכנפו.
הכאב החד גרם ליון לצאת מריכוז, והוא לא הספיק לפעול לפני שנפל במהירות אל הרצפה.
"אאוץ'…" אמר יון, ששלף את הסכין מרגלו. נראה שהפציעה לא הייתה חמורה במיוחד, והוא עדיין יכל ללכת בלי בעיות.
הדבר השני שקרה הוא שהחדר החשיך.
"מה לעזאזל?" חשב יון לעצמו, והביט לעבר כיפת הזכוכית מעליו. הבעיה נגלתה בפניו באותו רגע.
ערפל אדום כיסה את השמיים לחלוטין, ולא אפשר מעבר של קרן אור בודדה.
"זה בטח לא טוב…" אמר יון, שהבין שההרפתקה שלו באחוזה עומדת להימשך קצת יותר זמן.