שלח לי מלאך- פרק 14- פרידה

הלהב עבר דרך בטנו במהירות, הפגיון נשלף מיד מגופו והוא נפל על ברכיו, ידו האחת אוחזת חזק בחתך העמוק והמדמם והשנייה מחזיקה את גופו שלא ייפול ארצה.
"סת'- מה- אתה-" הוא גמגם בשקט, בגדיו היו ספוגים בדם שטפטף על הרצפה ויצר שלולית אדומה שרק הלכה וגדלה.
"אל תדבר, תחסוך אנרגיה. ממילא לא נשאר לך הרבה זמן." אמר סת', מביט עליו מלמעלה ועל פניו חיוך מרוצה.
הוא התחיל לעזוב את המקום. "בהצלחה, קימי. אתה תזדקק לה." אמר ונעלם באפלה.

"מ-מה?" זה הדבר היחיד שהוטארו הצליחה להגיד, כאשר ראתה את מה שקרה.
היא הביטה לכל הצדדים, בודקת שאף אחד לא בסביבה ואז רצה מיד אל קים.
"קים!" היא צעקה אליו. הוטארו התקרבה אליו ועזרה לו לקום על רגליו, בזמן שהיא שמה את ידו על כתפיה ומתחילה לסחוב אותו איתה.
"תעזבי." אמר בשקט.
"מה?" היא שאלה בבלבול.
"תני לי למות כאן, הוטארו." השיב בשקט והוסיף, "אני לא אשרוד, אין לך שום דרך הציל אותי."
"אל תדבר שטויות. אתה רק תכעיס אותי יותר." אמרה, מנסה להיות אופטימית.
"הוטארו." אמר קים לפתע.
"כן?" שאלה.
"אני אוהב אותך." אמר. ליבה של הוטארו דפק בחוזקה. היא הביטה בו בהלם.
"מה אמרת?" שאלה כדי להיות בטוחה ששמעה טוב.
"אני אוהב אותך." הוא חזר על דבריו. "לא תהיה לי הזדמנות נוספת להגיד לך את זה, הוטארו." הוסיף ועל פניו עלה חיוך קטן שנמחק במהרה בעקבות הכאב החד שהכה בבטנו.
"אני, אני לא ידעתי." השיבה, משפילה מבטה.
"ולמה שתדעי?" אמר קים.
"אתה צודק." אמרה הוטארו. היא הרגישה איך גופו של קים מתחיל ליפול על הרצפה, והיא מתקשה לסחוב אותו.
"לא. בבקשה." התחננה אליו ביבבה, אך לשווא. הוא כבר היה ללא רוח חיים, שכוב על הרצפה הקרה.
הוטארו התקרבה אליו ונישקה אותו על מצחו. היא לא חשבה שיכאב לה כל כך לראות אותו ככה, רגע לפני שהוא נעלם לחלוטין. "אני אוהבת אותך, קים." היא אמרה בשקט וראתה איך גופו מתחיל לזהור ונהפך לאבק נוצץ שהתאדה באוויר ונעלם לחלוטין. היא ישבה על הרצפה ובכתה, היא הביטה בידיה המגואלות בדם ונזכרה לרגע בכל הרגעים שהייתה מרושעת אליו. עכשיו היא הבינה למה התנהג כפי שהתנהג. למה הוא לא שנא אותה.
באותו רגע התבהרה התמונה בראשה. היא הייתה חייבת לברוח.

סיירה והיקארו התהלכו במסדרון הכלא החשוך. נראה היה כאילו הן נמצאות שם נצח. סיירה שמה לב לשובל המים שראתה כשפתחה את הדלת. הוא לא התקטן ולא גדל, לא משנה מה המרחק שעברו. יותר מזה, נראה היה שהוא מסמן להם לאן ללכת הלאה.
השביל נגמר כשנעצר על סף אחד הקירות. בדיוק היכן שהמים נגמרו היה סדק בקיר. סיירה נגעה בו ושמה לב שהוא רעוע. היא העזה לחבוט בו, ופתאום, בלי שום אזהרה, הקיר התפרק ויצר בשבילם מעבר לתעלת מתכת חשוכה.
"מה הדבר הזה?" סיירה שאלה בבהלה. שביל המים המשיך אל תוך המנהרה.
היקארו האירה עם ידה את המנהרה. "שניכנס?" היא שאלה.
"זו האפשרות הכי טובה שלנו, אני מניחה." סיירה נכנסה אל המנהרה והיקארו אחריה, מאירה את הדרך.
מרחוק תצפת עליהן נער לבן שיער ותכול עיניים. הפוני שלו היה מסודר בצורה כזאת שהסתיר את עינו הימנית. הוא חייך וגלגל את עיניו. "זה יותר מדי קל, באו. יותר מדי קל."