כמו להחזיק את אינקרסרון

זו תחושה מדהימה. תחושה שמאפשרת לי לשתוק במשך שעות בעוד חמימות פושטת באיברי גופי. תחושה שגורמת לי להזדקף והופכת אותי חזק גם כשאני רק קופא במקומי. כמו אדם שצוחק בזכותי, או פרווה רכה שמחליקה על לחיי. כאילו שעולה וצומח מתוכי פרח, ואני האדמה שלו. אני זה שצריך להשאיר אותו בחיים.
זו תחושה מדהימה, כשהיא נחה עליי. עיניים עצומות, ראש על ברכיי, ידי על כתפיה, אצבעותיה מפרפרות קלות מדי פעם. שקט מוחלט.
אני לא זז. אני מגביל את הנשימות שלי לשטחיות והקטנות ביותר. כאלה שלא יגרמו לחזה שלי לזוז. כאלה שלא יפריעו לה. שלא יפרו את השלווה הדקה שנמתחה מסביבי.
זו תחושה מדהימה. אני פסל חמים ושותק. אני מרגיש את זה, חוסר מסויים של חמצן, שגורם לי להיות מאד רגוע. הדממה המוחלטת הזו, והמשקל שלה עליי, מאפשרות לי לחשוב. חשיבה שונה מבדרך כלל. לא מרוכזת, לא אינטנסיבית, לא נואשת…
אני יודע שאסור לי לזוז, אספקת החמצן שלי דלילה, שתיקה וחושך מקיפים אותי והידיעה שהיא נשענת עליי. זה גורם להרהורים מעניינים ומלאים הארה פשוט לצוף בתודעה שלי.
זו תחושה מדהימה, להיות מה שמחזיק אותה. להיות הדבר בו היא נתמכת, גם אם זה רק לעכשיו. גם לדקות הספורות האלה, של כמעט-חשכה. זה נותן לי כח, הצורך לשבת זקוף למענה. הצורך להיות שם בשבילה.
זו תחושה מדהימה, המשקל שלה עליי, ואני אסיר תודה. אני אסיר תודה על שהיא מאפשרת לי להזדקף בשבילה ולנחם אותה ולדאוג לה.
זה כאילו שעולה וצומח מתוכי פרח, ואני האדמה שלו.
אני זה שזכה להרגיש חזק גם כשאני רק קופא במקום.