דניאל- פרק ראשון (!)

פרק אחד – דניאלה
מנקודת מבטה של אלה נייתן:
~לפני 6 שנים~
"את יפייפיה" לחשה לי אמא, היא הסיתה קבוצת שיער בלונדינית שלי לאחור.
היא סידרה את שמלתי הכחולה.
"גם את אמא" לחשתי לה חזרה.
לקחתי את הסל והפרחים.
אמא יצאה מהחדר, הבטיחה שתחזור עוד כמה דקות, הנהנתי אליה והדלת נסגרה.
הסתובבתי. ומולי עמדה ילדה בלונדינית, עינייה כחולות וגדולות.
היא לבושה בשמלה כחולה וזר פרחים לראשה, כמוני.
היא הייתה בגובה שלי, והיא בחנה אותי כמו שאני בחנתי אותה, מי הילדה הזו? ״דניאל״ פתחה.
״אלה״ השבתי.
״זו השמלה שלי״ הצבעתי על השמלה שלבשה. שהייתה זהה לשלי.
"את העתקת אותי?" היא שאלה.
"לא, אמא נתנה לי את זה , את גנבת מאמא שלי ?" שאלתי מפתחת את הכעס שבער בי. "לא! אבא שלי נתן לי את זה , אמא שלך גנבה מאיתנו!" צעקה עלי.
"אמא שלי לא תגנוב מאף אחד ! השמלה הזו שלי" הצבעתי על השמלה שלה ותפסתי אותה בכוונה למשוך אותה מהילדה שמולי. היא משכה לי בתסרוקת הבלונדינית ואני צבטתי אותה ביד, היא נשכה אותי בכתף, ואני בעטתי ברגלה. צרחנו וצעקנו וקיללנו. הדלת נפתחה בטריקה ופתח עמדה אימי בשמלתה הלבנה והמעוטרת ואיש זר העומד לידה. הוא היה מחולף בחליפה שחורה-לבנה, ומעונב בעניבה כחולה. "מה…? מה קרה ?? מה קרה כאן?!" אמא שאלה.
"היא גנבה את השמלה שלי" צעקנו ביחד והצבענו אחת על השניה בעצבים.
הם התכופפו אלינו, שיהיו בגובה העיניים שלנו. "אתן לא זוכרות שדיברנו איתכן? אתן אחיות, מהיום" אמר האיש הזר. אימי נאנחה.
"אתה אבא שלי?" שאלתי לא כל כך מבינה מה קרה כאן. "את יכולה לקרוא לי ככה…" הוא ענה . "אני אלה" חיבקתי אותו בגופי הקטן ביחס לגודלו. "אני דיוויד" חייך אלי חיוך חושף שיניים ישרות ולבנות . "ואני דניאל" התפרצה הילדה השניה .

~11 שנים לאחר מכן~
השעון צלצל . שוב פעם . ושוב פעם. "דניאל תכבי את החרא הזה !" צרחתי לאוויר מתוך השמיכה החמה . "את יותר קרובה לשעון, תכבי את!" צעקה עלי חזרה מחדר מרוחק , קולה היה מעומעם. גערתי בכעס ובחוסר רצון מוחלט קמתי וכיביתי את השעון ליד מיטתה הורודה. תמונתה של אמא של דניאל ניצבה אלי, אישה שופעת, עדינה, ויפייפיה, שיערה ארוך וכתום והיא מחזיקה את דניאל הפעוטה על ידיה. חיוך עצוב ניצב על פניה. אולי בגלל שידעה שלא תוכל לראות את התינוקת שלה גדלה. אני במקומה הייתי שמחה. אני ודניאל לא סובלות אחת את השניה. אחרי גיל 13 , הגענו לחטיבה, והכרנו קבוצות שונות. מאז, אנחנו לא ביחד, בכלל.
"בנות אתן תאחרו לבית ספר״
שוב בחוסר רצון לבשתי את הסקיני הצמוד והבהיר עם חולצת פסים וצעיף לבן-שמנת. התיק השחור כבר היה על גבי. הכנסתי את האוכל לתא הקטן. סידרתי את השיער הבלונדיני שהחל להתכהות חוץ מקצוותיו השרופים שאני לא מוכנה לספר, אני רוצה להיות בלונדינית. בניגוד לדניאל, שיערה נשאר זהוב וחלק כל השנים. היא נכנסה לחדר האוכל הגדול בבית שלנו. היא הייתה לבושה בשמלה תכולה שמגיעה עד לפני הברכיים, סניקרס לבנות וקוקו פרוע בצורה מושלמת. זה לא פייר! חיוכה זוהר מתמיד. גילגלתי עיניים, למרות שמערכותיי קרסו בתוכי, אני תמיד רציתי להראות כמוהה, מושלמת. אבל אף פעם לא הייתי.
נשקתי לאמא בראש, חיבקתי את דיוייד לשלום ויצאתי. תוחבת אוזניה בכל אוזן, שומעת שירים ומדקלמת את המילים בעל פה.
המדרכות רטובות מהלילה, לילה גשום ביותר. אני שונאת את החורף, אני שונאת קור, אני שונאת גשם. שוב פעם- בניגוד לדניאל.
עברתי ליד ביתה של ג'ולייט מייק. ג׳ולייט מייק היא רווקה, בערך בגיל של אימי, אני לא יודעת למה אבל מעולם לא קראתי לה רק בשמה הפרטי… זה תמיד היה השם והשם משפחה שלה…. אבל זה מוזר, כי מעולם לא הייתה לה משפחה….
כל פעם שעברתי כאן עם דניאל, הייתה מתייחסת רק לדניאל. אני לא מבינה, אני לא מספיקה לה? לאף אחד! מה יש בדניאל שאין בי? מה אני עושה לא בסדר? המשכתי להתקדם כאילו זה לא קרה.
אבל הקטע הכי קשה, זה שידעתי שזה כן קרה.
עברתי עוד כמה רחובות עד שהגעתי לבית גדול, בצבע תכלת, חלונותיו ודלתו בצבע שמנת והגינה רחבה ירוקה ומקושטת בפרחים צבעוניים. "קיילי !" צעקתי לכיוון הבית.
ספרתי עד 3 בלב וקיילי יצאה מהבית בריצה. נרגשת מתמיד.
קיילי היא ילדה יפה וחייכנית שמוצאת טוב בכל דבר, היא מתולתלת ברונטית בעלת עיניי דבש. היא די נמוכה, אבל אנחנו באותו גובה כך שאני לא יורדת עליה כי היא נמוכה, או שאני מזכירה את זה…
שוב פעם, בניגוד לדניאל, שכבר סרבה לשתי הצעות דוגמנות…
הכרתי אותה כשהגענו לחטיבה, במצויינות אנגלית. היינו צוחקות שאנחנו הגרועות בכל ההקבצה.
"תמיד ידעתי שאת אוהבת לחזור ללימודים…" צחקתי עליה מההתרגשות-יתר שתקפה אותה וחיבקתי אותה.
"מה קשור ?! היום אני ובראד שנה ביחד !!" צעקה בהתרגשות והתנפלה עלי בעוד חיבוק
התחלנו ללכת לכיוון בית הספר.
"טוב תכנית , שנה ויום, אבל הוא היה באירוע משפחתי בצפון אתמול" הסבירה כאילו בהתנצלות קיילי.
מוזר, אני ראיתי אותו אתמול בקניון, בחנות הנעליים. חשבתי שקיילי איתו, הרי הוא לא ילך לחנות נעלי נשים לבד … המהמתי לעצמי.
"מה קרה?" שאלה כשקפצה מעל שלולית קטנה.
"לא כלום" חייכתי אליה.
אין למה להכניס אותה לתיאוריות שאולי לא קיימות ולהפריד ביניהם.
החלטתי להעביר נושא
"אז מה , י"א …. מרגש!" מחאתי כפיים והיא החזירה לי חיוך גדול.
הבית ספר הצבעוני התחיל להיראות באופק. "הלכתי לבראד" היא נישקה אותי בלחי ורצה לבחור החתיך בעל השיער החום הבהיר שעומד בשער ומחכה לה.
כשעברתי בשער קיילי נופפה לי בידה וחזרה לנשק את בראד.
"נתראה בכיתה!" צעקה.