אבוד – פרק 2 – ויולטה

השעה הייתה 4 בצהריים והלימודים כבר נגמרו. כל התלמידים כבר עזבו חוץ ממני. הסיבה שלא עזבתי היא בגלל גברת אנדי, המורה לכימיה. היא אמרה לי שהיא מצאה תלמיד שהתאים לי בדיוק כפרטנר לעבודה של חצי המחצית. זאת הייתה הסיבה לכך שישבתי עכשיו בחדר מספר 425 .
הורדתי את הגומייה משערותיי ובפעם המיליון להיום אספתי את שערותיי מחדש. לא היו הרבה גומיות שהצליחו להחזיק את שערותיי הבלונדיות המתולתלות הנפוחות והמקורזלות.
קשרתי את שערותיי לזנב סוס מהודק וקיויתי שהפעם הגומייה לא תשתחרר. העפתי את הקצוות שהיו קצרות מדי אל מאחוריי האוזן והמשכתי לקרוא בספר שלי.
כשנשמע רעש של דלת נפתחת הרמתי את ראשי בתקווה לראות את המורה יחד עם התלמיד אבל במקום זאת נכנס תלמיד שלא נראה כאילו יכול להיות לו אכפת מספיק מכימיה בפרט או מהלימודים בכלל כדי שהמורה תחשוב שהוא יכול להיות פרטנר מתאים בשבילי.
הוא לבש מכנס ירוק כהה, חולצה לבנה ארוכה בעלת שלושה כפתורים בצווארון, מגפיים שחורות כבדות למראה והחזיק מעיל אפור כהה. אל גבו נשא תיק שחור שנראה ישן. על אוזניו לבש אוזניות לבנות שנראו יקרות. הוא היה מאוד גבוה. כנראה מטר תשיעים. עורו היה חיוור, שערותיו היו חומות כההות חלקות והיו אסופות לחצי קוקו על קודקוד ראשו וכשהוא הפנה את מבטו אליי יכולתי לראות את עיניו שהיו להן גוון נדיר של טורקיז. מיותר לציין שהוא נראה טוב. ממש ממש טוב . מסוג הנערים שנראו כאילו יצאו ממגזין.
מעולם לא ראיתי אותו כאן. הנחתי שהוא כנראה מהפופלארים שכמעט לא מגיעים לבית הספר.
"סליחה ?" ניסיתי למשוך את תשומת ליבו
הוא הרים את מבטו מהפלאפון שלו והסתובב בכסא שעליו ישב כדי להסתכל עלי. הוא הוריד את האוזניות והסתכל עלי במבט שואל.
"אתה כנראה מחפש את התגבור במתמטיקה. זה בהמשך המסדרון בחדר 446"
הוא בהה בי במשך כמה שניות מה שגרם לי לחשוב שאולי הוא לא שמע אותי או שהוא פשוט לא דובר אנגלית. התכוונתי לחזור על עצמי אבל אז הוא פתח את פיו
"גברת אנדי אמרה לי להגיע לכאן. משהו לגבי עבודה בכימיה"
הנהנתי והוא חזר לפלאפון שלו כאילו כדי להסביר שהוא הבין שאישרתי שהוא בחדר הנכון.
נשכתי את שפתי התחתונה. בנוסף למראה המדהים שלו יש לו קול מדהים. צרוד ועמוק וגברי.
גברת אנדי כנראה רוצה שאני אעזור לו ואני לא התכוונתי להתלונן. לא שחשבתי שהוא ישים אליי לב. אני והוא לא היינו באותה רמה בסולם החברתי. אני הייתי הילדה השקטה שישבה בקדמת הכיתה וקיבלה את הציונים הכי גבוהים. הוא היה מהאלה שישבו מאחורה, הלכו למסיבות כל יום שישי והגיעו ללימודים פעם במחצית. יכולתי לזהות את הטיפוסים האלה מקילומטרים.
עברו כמה דקות עד שהדלת נפתחה שנית. הפעם נכנסה גברת אנדי. היא הייתה אישה נמוכת בתחילת שנות השלושים לחייה. היא תמיד נראתה מסורבלת ומרושלת עם שערותיה המבולגנות ושלושת התיקים שתמיד סחבה.
היא מלמלה משהו על האיחור והניחה על התיקים על אחד השולחנות. היא התיישבה על אחד השולחנות והסתכלה עלינו כאילו חשבה על איך להתחיל.
"ויולטה, תכירי את מתאו. הוא תלמיד חדש שעבר לפה לא מזמן. הוא היה תלמיד מצטיין בבית הספר הקודם שךו וחשבתי שאתם תוכל לעבוד מצויין ביחד. מתאו אני בטוחה שויולטה תסביר לך הכול. קדימה, אתם משוחררים "
היא קמה ממקומה, לקחה את תיקיה ועזבה אתה החדר.
הרמתי גבה. זה היה מהר.
פתאם הרגשתי קצת לא בנוח עם הדרך שהתנהגתי כלפיו. נכון, לא אמרתי יותר מיד אבל שפטתי אותו מהרגע שנכנס לחדר בלי לדעת עליו דבר. הסתובבתי עליו והופתעתי לגלות שהוא כבר הרים את חפציו והתחיל ללכת לכיוון הדלת.
" רגע-" התחלתי אבל הוא קטע אותי
" אני מאחר למשמרת. נדבר מחר לוליטה"
נאנחתי. העבודה איתו תיהיה אתגר.