חברה מהעבר

זה התחיל ביום שבת לפני כמה חודשים.
אני ישבתי בכורסה שבמרפסת הבית שלי וקראתי עיתון. לפתע שמעתי קול מוכר קורא "כריס, כריסטופר! זוכר אותי? חזרתי!"
הסתובבתי וראיתי אותה. התפללתי שזאת לא היא, אבל לא היה שום ספק. היא מצאה אותי.
"אמילי מה את עושה כאן?" אמרתי בתדהמה.
"רק רציתי לעשות לך הפתעה ולבקר אותך כריס!" היא השיבה לי בחיוך.
"את לא יכולה להופיע ככה, יש לי אישה, יש לי ילדים!"
"אישה?" היא שאלה בקול פגוע, "ילדים? וואו אתה באמת התקדמת בחיים."
"תקשיבי, זה לא בסדר שחזרת. כבר חשבתי שנעלמת לתמיד."
"אוקיי" היא אמרה בכעס "אבל אני עוד לא סיימתי איתך. אני אראה לך מה קורה ששוכחים אותי!"
היא הסתובבה ויצאה מהשער.
"זה לא קורה. לא עכשיו." מילמלתי לעצמי, חופן את ראשי בידי.
חודשיים שלמים ראיתי אותה בכל מקום. חודשיים שלמים היא עקבה אחריי, לא נתנה לי מנוחה.
יום אחד, הייתי במטבח, כשהיא הופיעה מאחוריי עם דמעות.
"אתה עזבת אותי. רצית להיפטר ממני, קיווית להיפטר ממני. כדאי לך להתחרט על הרגע הזה כשאמרת לי שאתה לא רוצה לדבר איתי יותר כריס" היא ייללה.
"לא זה לא היה ככה!" אמרתי בפאניקה, למרות שמילותיה היו נכונות.
"אתה בן אדם נורא!" היא צעקה עליי.
"אמילי, זה היה לפני שנים אולי תשכחי מזה כבר!" צעקתי בחזרה.
היא השתתקה כמה שניות לפני שענתה.
"איך אפשר לשכוח? עשינו הכל ביחד, היית החבר היחיד שלי ואני הייתי החברה היחידה שלך."
"לא היו לי חברים רק בגללך. כולם חשבו שאני מוזר ומשוגע כי אני מדבר איתך! וחוץ מזה, אנחנו כבר גדולים, אנשים משתנים, אנחנו כבר לא יכולים להפגש יותר."
היא יצאה מהדלת בבכי. אני לא אשקר, היא גרמה לי לחוש חרטה מסויימת על דבריי. אבל כמו שהיא אמרה בפגישתינו המחודשת הראשונה, התקדמתי בחיים. לא הייתי זקוק לה יותר.
אחרי המקרה הזה לא ראיתי אותה בערך חודש. מידי פעם דמיינתי את הפרצוף שלה בין השיחים או על עץ, אך שכנעתי את עצמי שהצלחתי, והיא עזבה לתמיד.
כמובן שטעיתי.
ישבתי על הכורסה שבמרפסת, כמו שהייתי כשהיא חזרה. שוב שמעתי את קולה מאחוריי.
"אתה עומד להצטער בגדול כריסטופר" היא סיננה מבין שנייה והניפה את הגרזן. שניה לפני שהגרזן פגע התגלגלתי קדימה מהכורסה, וקפצתי מהמרפסת אל הגינה. אמילי התחילה לרדוף אחריי ואני רצתי אל המחסן. ידעתי מה אני צריך לעשות. רק כך היא סוף סוף תעלם. פתחתי במהירות את הדלת ולקחתי רובה גדול. קול ירייה נשמע וגופתה של אמילי נפלה על הדשא, צובעת אותו באדום כהה.
"אני מצטער אמילי, אבל אני גדול מידיי לחברים דמיוניים." לחשתי, והיא התפוגגה באוויר.