שקרים

היא הלכה לבדה, ראשה מורכן. רגליה הלכו בצעדים קטנים אך חפוזים על המדרכה, תואמים את הקצב שבו לבה פעם בכאב. היא הגיעה לביתה ופתחה את הדלת, נכנסת לחדרה. היא השליכה את עצמה על המיטה. דמעה יחידה זלגה על פניה, עיניה האדומות מבכי נעצמו, והיא נרדמה מבלי למחות אותה. כשהיא קמה שוב למחרת, עיניה כבר לא היו אדומות. אבל היה בהן משהו שונה. האור בעיניה כבה, הפך לעצב עמוק. אור השמש המועט שחדר רק בקושי דרך התריס של חלונה רק העיב על האווירה. היא התארגנה במהירות ויצאה מהבית, מבלי לומר מילה.
כשהאנשים המעטים שהבחינו בשינוי שחל בה שאלו לשלומה, היא הדביקה על פרצופה חיוך מזוייף ושיקרה שהכול בסדר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלה. היא כבר הייתה רגילה להדביק את החיוך ההוא. ובכל זאת כאב לה לשקר. היא עצמה לא האמינה למילה ממה שאמרה. אותם אנשים הינהנו והלכו. היא נשארה לבדה, רק המסכות והשקרים שלה מארחים לה לחברה.