אף אחד

היא פתחה את הדלת, האור הכסוף של הירח הציף את החדר ואותה. החדר היה קטן ומרוהט באופן בסיסי ביותר. ארונית קטנה עמדה ליד הדלת ומיטה צרה, פשוטה למראה עמדה בצד השני של החדר, ליד החלון. אור הירח חדר, חיוור ונעים, מבעד לחלון הפתוח. רוח נעימה נכנסה ביחד איתו. היא ניגשה אל המיטה ונשכבה עליה בעצלתיים. אור הירח האיר את פניה החיוורות מעט אך המחייכות. הרוח ליטפה את גופה הארוך בזמן ששכבה על גבה עם הידיים מתחת לראשה. היא הביטה מבעד לחלון ועייניה סקרו לרגע את מה שנגלה אליהן. היא לא טרחה לזוז מילמטר אחד. היא הביטה בביניינים הגבוהים, באורות הדולקים מבעד לחלונות. אי שם היא שמעה נביחה רכה של כלב וצופרי מכוניות רחוקות. מבטה נדד מעט ואז התמקד בנקודה לא ברורה, על קיר של אחד הבתים. עכשיו נדדו מחשבותיה. היא חייכה באושר. הרוגע נפל עליה, כמו אחרי יום מפרך ופורה ביותר, מחשבה עלתה במוחה. אף אחד לא נמצא בחדר. חוץ ממנה, החדר היה ריק לחלוטין. סוף סוף אף אחד לא דיבר אליה. היא המשיכה להקשיב לקולות הרכים מבחוץ. כך לאט לאט עינייה החלו להיעצם והיא שקעה בשינה.

הקולות מבחוץ חדרו אל תוך חלומה. לא היה ברור על מה היא חולמת. היא שמעה קול אחד, שהיה שונה מהשאר. הוא נשמע חזק יותר, קרוב. היא התעוררה. הקול היחיד שהיא זכרה מהחלום הגיע אליה. "מי זה?" היא שאלה. הוא אמר משהו, משהו שעדיין לא היה ברור. אך ככל הנראה היא ידעה את התשובה. "מי?" היא אמרה קצת יותר בשקט. "הממ, האם את לא מזהה?" חייך הקול. כן, היא זיהתה. "זה אני" הוא אמר "מי אתה?" היא שאלה בתקווה שהתשובה תהיה שונה. "זה אני, אף אחד. באתי אליך" היא ידעה. היא לא רצתה שהוא יחזור אך ידעה שזה יקרה. "לך" היא אמרה "ללכת? אני באתי בשבילך!" "לך! אני לא רוצה אותך" "את רוצה, אני יודע שאת רוצה. את תמיד מחכה לי ואני תמיד בא" קולה הלך והתגבר, היא ביקשה שילך, התחננה. "לא. את ואני ביחד לתמיד" הוא ענה לה. היא צעקה עליו, בכתה, זרקה את הכרית לכיוון הקול. דבר לא עזר, הוא התעקש. צחק, ביקש שתפסיק לנסות, הוא לא התכוון ללכת. "אני שלך, ואת שלי" זה שבר אותה. היא השתוללה, צעקה, בכתה בצורה קורעת לב בזמן שהוא המשיך לדבר, רגוע.

נצח עבר, הדלת נפתחה ושניים נכנסו. הם באמת נכנסו? כן, הם אמיתיים, הם תפסו אותה בשתי ידיה וגררו אותה משם בזמן שהיא צורחת "לללללאאאא!!!!" וחושבת "לא, אני לא רוצה לשמוע אותך, כן, תקחו אותי מכאן תנו לי משהו כדי שהוא יעלם לכמה דקות, ימים, שיעלם לתמיד!"

היא נכנסה אל החדר, אור הבוקר סינוור את פניה. היא הייתה רגועה עכשיו. היא ניגשה אל המיטה ונשכבה עליה בעייפות מסויימת.