התאהבתי במורה שלי פרק 7

יום שישי הגיע, כולם מתכוננים לצאת, מארגנים את התיקים שלהם, את עצמם ומחכים לאוטובוסים שיוציאו אותם מהפנימייה.
"את רוצה שאני אשאר איתך?", שאל רועי ושם את ידו על כתפי, ממש מתוק מצידו להגיד דבר כזה, אבל זאת לא אשמתו, הוא חושב שבגללו אני נשארת שבת, אבל אני באמת לא חושבת ככה.
"רועי, אני באמת בסדר, אל תדאג", אמרתי וקמתי לחבק אותו, הוא החזיר לי חיבוק מוחץ שדיי חנק אותי, אבל לא הראתי לו.
"אני אפצה אותך", הוא אמר לאחר שהתנתקנו מהחיבוק.
"אני זוכרת לך את זה", אמרתי וקרצתי לעברו, הוא הביט עלי והתחיל לחייך את החיוך המדבק שלו.
"אתה יודע, החיוך שלך מדבק", אמרתי והוא החל ישר לחייך שוב, חייכתי בחזרה והתחלנו לצחקק ממבוכה.
"טוב, האוטובוס הגיע, אני אהיה איתך בקשר, ואני באמת מצטער", הוא אמר וחיבק אותי שוב.
"בסדר, אל דאג אני אשלח לך תמונות", אמרתי וקרצתי לעברו.
"מחכה לתמונות מעכשיו, ביי יפה", הוא אמר בחיוך ועלה לאוטובוס.
כל החבר'ה נסעו באוטובוס הקודם, רועי נשאר איתי, כי המצפון שלו הרג אותו, הוא חושב שבגללו אני נשארתי שבת בפנימייה, אבל אני באמת לא חושב ככה, הוא ממש חמוד, וגם נראה טוב, אפילו שהוא לא יפה תואר, יש לו את המבט הזה שכובש כל בחורה בשנייה, יש לו עיניים בצבע דבש, שיער שחור, טיפה שחום, הוא לא כזה שרירי, אבל גם לא רזה וצנום, הוא נחמד, וגם יש לו הליכה גברית כזאת מהסוג שאני אוהבת, ללא ספק הוא מושך.

התקדמתי לכיוון המגורים, הכל מסביבי היה ריק, זה הזכיר לי את הבית שלי, הוא תמיד ריק, אפילו שכולם נמצאים, אמי ואבי שקעו בדיכאון, מאז שאחי רן נקלע לתאונה ולא חזר להיות הילד הרגיל שכולם אהבו, הם שקעו בדיכאון עמוק, הם כבר לא מחייכים, הם לא צוחקים, אני כבר שכחתי איך זה לדבר איתם, במיוחד עם אמא, אני יודעת שאם אני צריכה עצה, אז אין לי למי ללכת, כי אחי נפגע בראשו, ממש קשה, והיום הוא משותק על כיסא גלגלים, לא מדבר ברור, מנותק מהעולם, אני לא מבינה איך הם יכולים להתנהג כאילו שהחיים שלהם נגמרו?הוא הבן שלהם, הם חייבים להמשיך לדאוג לו ולאהוב אותו בדיוק כמו שהוא היה לפני התאונה, זה כל כך מכעיס אותי, שהם שלחו אותו למקום שמטפלים בילדים כאלה, הוא רק בן שמונה לעזאזל, למה הוא אמור להיות סגור שנתיים במקום הזה כשיש לו בית והורים וגם אותי, לפעמים זה גורם לי לשנוא אותם, ממש לשנוא אותם,אבל הבטחתי לעצמי שברגע שאגיע לגיל 18 אני אעשה הכל בשביל להחזיר אותו הביתה, שיהיה איתי כל יום, קשה לי בלעדיו, בלי החיוך המתוק והתמים שלו, הוא היה הכל בחיים שלי וגם את זה הם לקחו לי.
דמעות החלו לזלוג מעיני, אחרי כל המחשבות על רן המתוק שלי, בטח מה הוא עובר שם, תמיד כשהוא חוזר מהמקום הזה ורואה אותי, הוא תמיד מתחיל לחייך, כאילו הוא מרגיש מי באמת אוהב אותו ודואג לו באמת, הוא אהבת חיי, ואני אעשה הכל בשביל להחזיר אותו הביתה.
הגעתי לחדרי סגרתי את הדלת ונזרקתי על מיטתי, תופסת בכרית ומחבקת אותה בחוזקה, נותנת לנשמה להתפרק, כי כואב לי, זה חונק אותי הכאב הזה, אני רוצה לראות את רן, הוא בבית עכשיו ואני תקועה במקום המסריח הזה, אני מקווה שהוא יסלח לי, שלא יפחד ושלא יחטוף שום התקף, כי רק אני יודעת להרגיע אותו.

הצלצול של הפאלפון העיר אותי מהשינה, הבטתי על המסך וראיתי 'בית', החלקתי את האצבע על המסך ושמתי באוזני את הפלאפון.
"הלו?", שאלתי והייתה שתיקה, זה רן, הדמעות ישר עלו בעיני והבכי אחריהם.
"יפה שלי", אמרתי בבכי שקט והוא התחיל לדבר, בשפה שלו, והוא היה עצבני, תמיד כשאני בוכה הוא מדבר בטון הזה, הוא מרגיש אותי.
"אני מתגעגעת אליך מתוק שלי, אבל אל תדאג", אמרתי ובלעתי את גוש החנק שהרגשתי בגרוני והרגעתי את עצמי למענו, שלא ירגיש רע בגלל שאני בוכה.
"אנחנו נתראה בקרוב, אני ואתה ביחד יפה שלי ואנחנו נצא לטייל ונעשה כיף ביחד, בסדר רני שלי?", אמרתי, הפעם יותר רגועה, הוא אמר כמה מילים, בשפה שלו אבל הטון שלו היה יותר רגוע, הרגעתי אותו, זה גרם לי לחייך ולא להפסיק.
הוא שוב אמר כמה מילים, בקולו המתוק והעדין שלו שאני לא יכולה בלעדיו.
"יופי רני שלי, אני אוהבת אותך הכי בכל הגלקסיה", אמרתי והבאתי לו נשיקות דרך הטלפון.
"היי אלכסה, הכל בסדר איתך שם?", היא שאלה בטון הקר והיבש שלה.
"כן אמא, אני בסדר, אני…אני צריכה לנתק בדיוק יש לי ארוחת ערב ואסור לי לפספס אותה, אז אני כבר אתקשר מחר, ביי אמא", אמרתי ונתקתי ישר, לא יכולתי להמשיך לדבר איתה, היא מוציאה אותי מדעתי, כל עוד דיברתי עם רני שלי אני רגועה ולא צריכה יותר שום דבר.