זאבים – פרק25/26
אני יעשה הפסקות של יום-יומיים בגלל דיכאון זמני – הכלב שלי מת. אז אין לי חשק לגעת באייפון…
—
׳ג׳ייק. אני-׳ ניסה בראיין לדבר אבל, ג׳ייק קטע אותו.
׳כאשר הזאבים הלבנים לקחו אותך, הם אמרו ״קדימה, בת לופה.״ ועוד מילים שלא הבנתי, ואז אישרת את זה.׳ אמר ג׳ייק ואימה מילאה אותי. רק הלורדים הם בני לופה, נזכרתי במה שאמר אביו של בראיין בפעם הראשונה שבה ראיתי אותו, ״הלורדית״ הוא קרא לי. הוא ידע.
׳אתה…׳ אמרתי בפליאה לעבר בראיין. כעסתי עליו כי סיפר לג׳ייק. עכשיו לא רק כעסתי, הוא הסתיר ממני דבר גדול. הוא הסתיר ממני את עצמי. ואז המחשבה שלקח ממני את חיי כדי להשלים את יעודי כזאב…
׳אתה לא חלק מהלהקה שלי.׳ נהמתי לעבר בראיין. עקפתי את הזאב הזהוב ורצתי לתוך היער. אין לי עניין בו.
נ.מ אד
׳היא צריכה זמן לעקל את זה.׳ אמר ג׳ייק.
כעסתי על בראיין. רציתי בו ברגע לקרוע את פרוותו הזהובה ולהפוך אותה לשטיח.
׳היא צודקת. ידעת על זה כל הזמן. אתה לא חלק מהלהקה. אתה הכרת אותה לפני כן, נכון?׳ נהמתי והפכתי לבן אדם אחריו.
׳כן. היא גרה איתי ועם אבא שלי.׳ הוא אמר זאת בנימה של לגלוג.
הלכתי בחזרה לעבר חצר במלון הקטנה, כאשר צלילי נהמות ונשיכות מלוות אותי בערב הקריר.
***
בראיין נעדר. כעסתי על המחשבה שאולי רק אולי זה טוב. לא רציתי להודות בזה. אבל לבראיין היה תפקיד חשוב בלהקה.
״מצאתי את זה בספריה.״ זינקה קליאו לעברנו עם ספר עור שמן. והניחה אותו על השולחן הקטן בכניסה למלון.
ליאון פתח את הספר וגירד בראשו בעצבנות.
״מה כתוב כאן?״ הוא שאל.
״מה זאת אומרת?״ שאלה אליסון. שהסכימה בטוב ליבה לחזור אחרי ששמעה שבראיין נעדר.
״את יכולה לקרוא את זה?״ שאל ג׳ייק.
״מה, אתם לא יכולים?״ היא שאלה ״אתם רומאיים לא? כלומר, אנחנו רומאיים, לא?״
״כן.״ אמרה קליאו.
״אז אתם אמורים לדבור לטינית לא?״
״לא. אליסון, העולם מתפתח. כיום, רוב בני האדם, אם לא כולם, בטוחים שזאבים מדברים רק בשפת הסימנים. וזה דיי נכון. כי אנחנו לא אומרים ׳היי׳ אלא חושבים ׳היי׳ וכך אנחנו מעבירים את המילים.
רק כאדם אנחנו מסוגלים להגות מילים, אבל איבדנו את שפת האם שלנו עם השנים כשעזבו את הלהקה של לופה בכדי לצאת ולהקים משפחה. כנראה בעבר שלך את למדת לטינית.״ הרצין ג׳ייק.
״אה.״ אמרתי,
״אז… מה כתוב שם?״ דחק בי אריק.
״משפטים על ההיסטוריה הרומית.״ היא ענתה. היא איבדה הספריי הכחול שהיה על שערה ועכשיו הוא היה רק בלונדיני.
היא נראתה קשוחה גם בקופוצ׳ון ומכנסיי דגמ״ח עד הברכיים.
עיניה נצצו כשדיברה על מה שכתוב בספר המעופש.
קליאו החליקה את הספר לעברה ודיפדפה כמה דפים עד שהגיע לעמוד עור ועליו נחרטו שורות בלטינית.
אליסון הביטה במילים ולפתע ראיתי חרדה בפניה.
״מה כתוב כאן?״ שאלה קליאו והקישה באצבע המורה על הדף.
״משפטים חסרי משמעות.״ אמרה אליסון והמשיכה להעיף מבט עצבני לעבר העורב שלה, גרים.
״תגידי לי.״ דחקה בה קליאו.
״את מה שנעדר חייבים להחזיר,
את המתים יש להעיר,
העורב המת יתעורר לחיים,
הקול ינחה את זהוב הדם, את הנדר יש לקיים,
ובגיהנום יתהלך לו המת,
והשקרים יתגלו, ובדם תתגלה לאמת.״ היא השתתקה.
האוויר הפך דליל וקר.
״מה נעדר? ומי ירצה להעיר את המתים?״ שאלה אייס,
״איזו עורב ואיזה קול? ומי זה זהוב הדם? ומי מת, ואיך זה שהוא הולך הגיהנום?״ שאלה קליאו,
״ואיזה שקרים? ומה הכוונה ב׳בדם תתגלה האמת׳?״ שאלתי.
״אין לי מושג!״ היא צעקה, ״בוא גרים.״ וזה התעופף והתיישב על כתפה. היא הלכה משם בעצבנות כאילו החדר בכל רגע יתפוצץ. מה שקרה. מי ידע? אליסון היא אולי רואת עתידות משוגעת שמתחזה לנערה-זאבה מגניבה עם בעיות חברתיות קשות.
—
פרק 26 – כשאומרים לך שיש עוד בעיות.
כבר הזכרתי שהחיים שלי דפוקים? קרה לך פעם שעמדת מול שאלה פשוטה כל כך ואז היא נראת קשה? זה מה שקורה לי.
אני צריכה לבחור אם למצוא להקה אחרת, או להשאר.
מצד אחד עומדים שלשת המוסקטרים – בראיין, אד, וג׳ייק שמעוניינים להרוג אחד את השני.
מצד שני עומדים שאר הלהקה, שם אני מרגישה באמת חלק ממנה.
ומצד שלישי, עומדים אני וגרים.
הרעיון לחופש ולחיות ללא פחד פרט למה שיכול לקרות היה פשוט נפלא.
אם אני אברח מהם, אברח מהחובות?
ידעתי שאיש לא יעקוב אחריי. לא אם ידעו שאני אבודה.
הרגשתי כאילו כל פעם שעמדתי על קרקע מוצקה ובטוחה, היא התפוררה כנגד עיניי.
כבר לא כעסתי, הרגשתי נבגדת.
המחשבות המשיכו להתרוצץ בראשי עד שפגעתי במשהוא פרוותי.
הבטתי לעבר הזאב הגדול שעמד מולי, נוהם.
הוא היה זאב שחור בעל עיינים אדומות.
לא אדומות כמו דם.
יותר כמו אדומות להבה.
חשתי בהיסוס שלו.
גרים החל לצווח לעבר הזאב במחאה.
״בבקשה אל תגיד לי שאתה מכיר אותי. יש לי מספיק בעיות גם ככה.״ מלמלתי והמשכתי ללכת.
״היי!״ זינק לעברי נער שחור שיער שהיה בתספורת קצוץ-פרוע. בעל עיניים כתומות-אדומות. איכשהוא, זה נראה נורמלי. הוא היה לבוש חולצה כחולה, ומכנסיי דגמ״ח כמו שלי. הוא היה קצת שזוף, קצת.
״מה?״ שאלתי ברטינה, ממש אין לי כוח לו.
״גם את זאבה, נכון?״
״מן הסתם.״
הוא זינק וחסם את דרכי.
״מייקל.״ הוא הושיט יד.
״אליסון. ביי.״ אמרתי. אני יודעת שזה לא מנומס, אבל לא היה לי מצב רוח לחברים. קוויתי שאפגוש אויב מאשר זאב חברותי.
״מה ביי?״ שאל בציניות וחבל את דרכי בשנית.
״ביי. אין לי כוח לעוד אנשים.״ ניסיתי לעקוף אותו.
״אבל אני לא עוד אנשים״ הוא חייך חיוך ממזרי וחסם את דרכי.
״זוז,״ נהמתי.
״יש לך להקה?״ הוא שאל.
״אולי…״ לחשתי.
״מה?״
״לא, אין לי חברים.״
״מגניב. לי יש להקה.״ אמר. ״ואת דיי נמצאת בטריטוריה שלה.״ אמר בנימה מאיימת.
״אממ… לא. אני לא מריחה שום ריח של להקה.״
״טוב, כי תכנית עוד לא כבשנו את השטח.״
״כמה זאבים יש לכם?״ צחקתי והוא נראה נעלב.
״ארבע-עשרה, כולל אותי.״ אמר.
״טוב. אני עפה. אין סיכוי שאני אצפה במלחמה עקובת דם.״ אמרתי בנסיון לחזור על עקבותיי.
״אנחנו לא נהרוג אותם. נצרף אותם ללהקה. אולי רק את זכר ונקבת האלפא.״ הוא הרהר לעצמו.
ונשימתי נעתקה.
ג׳ייק הוא כמו טנק, כלומר הזאב שבו הוא כמו טנק. ומייסון יעמוד לצידו ויגן עליו.
תהיתי כיצד ניתן להרוג את ג׳ייק? עד לפני כמה ימים הרהרתי לגבי בראיין, האם הוא מסוגל להרוג אותו? ואז אד הגיע, והוא כביכול הביס את בראיין.
״תגיד, בלהקה שלכם. יש מישהוא שקוראים לו בראיין?״ פלטתי.
הוא הרהר, ובדיוק כשפתח את פיו הופיע זאב אפור בעל כפות רגליים שחורות וכך גם קצה הזנב.
הם דיברו יחדיו. לא הייתי מסוגלת להבין אותם כי אני לא חלק מהלהקה. לכל להקה שפה משלה או במילים אחרות, קוד משלוח מחשבות אחר.
מחשבותיי נדדו אל הפעם הראשונה שבה הכרתי את הלהקה של אד.
באותו הזמן העמדתי פנים אמיצות, חסרות כל שמת של פחד. אבל בפנים פחדתי, תמיד עלתה בפני השאלה – מה אם הם ידעו על בראיין ועליי? מה אם הם ידעו איזה זאב הם צירפו ללהקה? תמיד חייתי בחשש של ׳מה אם?׳
שנאתי את חוסר הבטחון שלי בנוגע לאמון בחבריי, ובי.
עכשיו גם כשצדתי ואפילו אימנתי אותם, הרגשתי עדיין מרוחקת.
תמיד אמרתי לעצמי שאני חריגה. לי אין אבא כי שחכתי אותו, ואמא שלי היא אלה, אני לא זוכרת דבר מעברי, אני תמיד מסבכת הכל, אני עושה דברים שאחרים לא יכולים לעשות, כמו לטפס על עצים, או לדבר לטינית. ואולי גם לדבור עורבית שוטפת.
חריגה. זה מה שאני. ידעתי שבתוך תוכי אני בודדה. ״זאב בודד לא יוכל להצטרף ללהקה, האלפא לא ירשו לו. הוא רק רוצה להקים אחת, או להכנס. והדרך היחידה להכנס היא עם בני זוג״ שמעתי את המנחה אומר בתוכנית טבע. וגם עכשיו ידעת שבתור זאבה בודדת לא ידעתי אם זה נכון או לא…
רשרוש עלים הקפיץ אותי מחשבותיי. שמתי לב שהזאב נעלם. מייקל נשען על עץ.
״- והוא דיי מעצבן בתור אלפא, כל קטע הדומיננטיות הזאת. אבל מה את? זאב בודד? עריק? כלבת-זאב? או סתם זאבה אנושית שמסתובבת לה כאן?״ הוא גיחך.
״אל תקרא לי סתם.״ לפתע הרגשתי ציפורניים קטנות על כתפי.
גרים ישב שם משוויץ ונוצותיו הכחולות בהקו לאור קרני השמש, כשהוא אוכל תולעת וזאת מתפתלת בנסיון לחמוק ממנו ללא הצלחה.
מייקל נרתע למראה העורב ואז התעשת וחזר לעמוד זקוף ובביטחון.
גרים קרקר ומיד הבנתי מה הוא רוצה, לפחות הנחתי. או שהוא רוצה עוד תולעת מסכנה, או שהוא רוצה שאציג אותו בפני מייקל.
״גרים, זה מייקל. מייקל, זה העורב גרים, ידיד שלי.״
הוא הושיט יד בהיסוס. ואז מהר החזיר אותה למקום.
״אתה מפחד מגרים?״
״את נתת לו שם?״ הוא ענה.
״לא. הוא רמז על שמו.״
הוא הביט בי כאילו אני משוגעת.
״ואני ערקתי. משתי להקות. אחת הושמדה ואחרת בדרך להשמדה.״ מלמלתי,
״מה? על ידי מי?״
״או על ידכם, או על ידי אויב משוגע שמעוניין להשמיד את העולם ולופה החליטה לגייס אותי ואת הלהקה הקודמת שלי לשפיכות דמים ענקית. אה, ושלא נדבר על איזו נבואה מגניבה על בעלי חיים, דם, ומה זה? עוד דם!״ אמרתי בנימה צינית והלכתי משם.
תיארתי לי את פניו של מייקל. אולי מבולבלות? מודהמות? אולי בכלל עצובות?
***
נ.מ אד
״מה הבעיה שלה?״ שאלה קליאו,
״יש משהוא שאני צריך לספר לכם…״ אמרתי,
״ל-״
״כן כן. כולנו יודעים שאתה מדבר על אליסון.״ רטנה קליאו.
״היא שיקרה…״ אמרתי, ״בנוגע לזאבים הלבנים. טוב תכנית לא, כי היא לא זוכרת שום מפגש איתם. אבל היא דיי פגשה כת אמא שלה, לופה.״ אמרתי והסברתי להם מה שאליסון סיפרה לי.״
״אז הנבואה הזאת, היא קשורה למלחמה וכאשר בקשתי מאליסון לקרוא אותה-״
״את גרמת לה להרגיש אשמה במה שקורה. היא מרגישה אשמה כי רק אחרי שהצטרפה ללהקה כל זה נפל עלינו, ועכשיו היא מרגישה אשמה כי לופה בחרה בה לשאת את הרעיון שכולנו נמות וכל זה בגלל אמא שלה שהבטיחה הבטחה. ואי אפשר להוציא עצבים על זאב אז היא בטוחה שנוציא את הכעס שלנו עליה.״ ליאון קפץ את ידיו.
״חייבים למצוא אותה,״ אמרה ת׳ורן.
״אני יודע.״ אמר ג׳ייק, ״אבל היחיד שיכול לדבר איתה בהגיון זה ליאון.״
ליאון חייך חיוך ממזרי,
״לא צריך לחפש.״ נשמע אנחה מהדלת, ועמד שם בראיין, ״אני מודע לכך שחלקכם שונאים אותי. אבל כולנו רוצים את אליסון בריאה ושלמה. אני אצא לחפש אותה,״
״אין סיכוי!״ מחאתי, ״אתה בגדת בנו! הסתרת מאיתנו סודות!״
״ואתה לא?״ שאל, והשתתקתי,
״אני מעדיף שתכעסו עליי עכשיו. אליסון יודעת הכל על מה שעשיתי. אני מי שמחק לה את הזכרון, ואני מי שלקח אותה מחייה.״
ובשביל לגמור את היום, המלון התפוצץ.
תגובות (4)
מצטערת על הכלב שלך… אם אתה צריך תמיכה, אנחנו כאן! נ.ב. הכתיבה שלך מעולה
תודה :) וזה הכלב השני שמת לי… אז זה לא כל כך נורא, אבל תודה על ההצעה.
שבוע טוב!
פרקים מדהימים!
למה אליסון סתומה למה?! אד חמוד, ומזכיר את פרסי ברמות.
המשךךךך
*מצטרפת לדיידרימר, אם צריך משהו אנחנו כאן:)
טוב… כן… הפכתי את אליסון לקצת-קצת יהירה/מעצבנת. אבל בסוף העונה אתם ממש תאהבו אותה.. :) הבטחה.
ופרק מועלה עכשיו. תודה על הבקאפ.