סיפור ששלחתי לתחרות סיפורים בין ערבים לישראלים.

michaelb 15/05/2015 884 צפיות 10 תגובות

שלום, קוראים לי אליאב ורציתי להגיד לך תודה על כך שהסכמת לקרוא את הסיפור שלי שהשאיר בי חותמת לשארית חיי.
הכול התחיל ברוח הקרירה והחלושה שעברה על פניי שוב ושוב. השמיים היו כחולים ומעוננים והשמש לא נראתה מהמקום בו שהיתי, אך אורה ניכר בו. קולות הרוכלים נשמעו מהשוק הקרוב, ואני וחברי ליאור שמשרת איתי ביחידה, ישבנו על פק"ל קפה ושיחקנו שחמט בתוך אחת הסמטאות הצרות של העיר "עזה".
"אחי… להגיד שאדם הוא רוצח רק משום שאבא שלו היה כזה, זה לא ניראה לך הזוי?" שאל אותי ליאור ולקח לגימה נוספת מן הקפה החם שבידו.
"בסופו של דבר כולנו בעלי חיים. ההתנהגות עוברת מאב לבן, ואין מה לעשות עם כך. תיראה, באותה מידה שאבא שלי הגן על המדינה בצעירותו, כך אני ירשתי ממנו את אותם אידיאלים וערכים, והנה אני ממשיך את התפקיד הקדוש שלו! אם זאת לא הוכחה לצדקותי, אני לא יודע מה כן." עניתי לו בנחישות והחזרתי את מבטי אל לוח המשחק.
שנינו הבנו שגורל הדיון הוא להיעצר כאן במקום שנטחן מים ונלחם במבוי הסתום.
ברגעי השקט הבאים, הרוח לקחה יוזמה ולחשה בשפתה המסתורית על אוזנינו.
"מט!" נשמעה המילה חורצת האווירה מפי ליאור שזה הרגע הזיז את הצריח לנקודת ניצחון על הלוח.
"לא! אני לא מאמין!" לאחר מבט ממושך וניסיון למצוא מנוס מן המהלך, הבנתי שנגמר המשחק לרעתי, שוב, והכאתי בידי את לוח השחמט בכדי לדאוג שליאור יבין את הרגשתי.
לפתע נזרקה אבן בינונית מן אחד החלונות הסמוכים והתנפצה על יד רגלי. ליאור ואני דרכנו את נשקנו במהירות כדרך הרגל.
שניות אחדות, והדלת מאחוריי נטרקה כלפי חוץ, וזוג ילדים קטנים אצו להם מן הפתח.
"רוץ! אני אחכה לך!" דחפתי בליאור מתוך רתיעה של כאב מן הכוס קפה שנזרקה ונשפכה על רגלי ברגע דריכת הנשק.
בלי לחשוב פעמיים, ליאור קם, דחף את כיסאו הצידה והתחיל לרדוף אחר זוג הילדים הקטנים בתקווה להעמיד אותם במקומם על מעשיהם.

בינתיים יצא לי לחשוב קצת על השיחה שלי ושל ליאור מלפני כן, ועלתה תובנה במוחי – "מה אם גיבורי ישראל מתו לשווא? האם טענת המוסר של העם שלנו היא כל כך חזקה שהיא כבר יצאה מכלל שליטה?"
בזמן ששאלתי את עצמי את השאלות הללו, עלתה בדמיוני סיטואציה של כלב המוחזק בשלשלאות מתכת אל מלונה קטנה, ואיש עם כובע גרב ומוט ברזל מתקרב בהליכה אל דלת הבית ומתדפק על דלת הכניסה. ברור שהאיש רוצה להרע לבעל הבית, אך הכלב קשור, ואינו יכול להציע ידו לעזרה.
הזמן חלף, והשמש נראתה כמבקשת דרישת שלום מן העיר, לפני שהיא נעלמת לה מאחורי אחת הגבעות.
התעוררתי מן החלום בהקיץ שפקד אותי והבטתי בשעון שעל ידי. עברה כמעט שעה מאז שליאור החל לרוץ אחר הילדים הערבים. הרגשתי שמשהו קרה. אני חייב ללכת ולבדוק מה גרם לליאור להיעלם למרווח זמן שכזה.
הנחתי את הכוס עם הבוץ הקר שנשאר בה, על הרצפה. לא היה מספיק זמן עבורי לשטוף את הכלים ולהכניסם בסדרם למקומם, אז הזזתי בעזרת רגלי את ערכת הפק"ל אל צד הדרך, ואת זוג הכיסאות השארתי מעל הערכה בכדי שיהוו מסתור מאולתר.
מבלי לבזבז זמן, התחלתי לרוץ ריצה קלה דרך הכיוון שליאור פנה בו. זיעה קרה עשתה את דרכה מן המצח אל סנטרי. זו לא הייתה זיעה של חום או מאמץ, אלא זיעה של חשש שניכר בנוסף גם על הבעות פני.
הדקות עברו, והייאוש כבר הציף את מחשבותיי וביקש להכניע אותי, אך האדרנלין בגופי אפשר לי להמשיך לתור אחר המסתורין הנורא.
עצרתי מלרוץ. השמש השאירה עדיין את חותמה העמום על האדמה, ולעיניי נעמד עתה צמת דרכים גדול וריק מכל חי, מוקף על ידי בתי מגורם של המקומיים.
באמצע הצמת, עמד לו רכב סובארו מדגם ישן, ועל מכסהו הקדמי סימני דם שנראו גם על הכביש מתחת.
"לא! בבקשה, לא!" לחשתי לעצמי בעצב מתגבר. ניסיתי לעצור את המחשבות מלבוא, אך לא יכולתי.
התקדמתי בצעדי נמלה אל האזור המוכתם תוך כדי ניסיון לעכל את הסיטואציה המרה.
ליאור, החבר הכי טוב שלי ששירת איתי באותה יחידה. אותו בחור שלא מזמן יצא לי לעמוד לצידו ולשמח אותו בחתונתו. אותו אחד שלפני כמה שעות ישבתי וצחקתי איתו על כוס קפה ומשחק שחמט, נימצא נעלם ברחובות העיר עזה, והסימן הראשון שאולי בזכותו אמצא אותו – זה כתם בצבע אדום כהה על משטח אספלט שחור.
הבטתי בסימנים שעל הכביש, ואין ספק שהם הובילו לאן שהוא. עקבתי בעזרת רגליי הכבדות אחר טיפות התקווה שעל הכביש, וכעבור כחמש דקות של בהייה כלפי מטה, הרמתי את ראשי, ומולי עמדה דלת עץ ישנה שהזמן השאיר עליה את עיטורו הבלוי.
הבטתי בעצב בדלת שעמדה כנגדי, מהרהר בספקות הברורות, וחושב על המסתתר מאחוריה כמעין ילד קטן שאינו מעז לזרוק מבט אל המפלצת המאיימת שמחכה לו בתוך הארון.
הטיתי את אזני אל דלת הכניסה, ויכולתי לשמוע בבירור דיבורים בשפה הערבית. בהאזנה יתרה הקשבתי לאנחות כאב חלושות מהצד השני.
לאחר שניות מספר, גרמתי לעצמי להתעשת. בידי האחת החזקתי את נשקי צמוד אל צידו הימני של גופי, בידי השנייה הורדתי את ידית הפתיחה, ובעזרת רגלי טרקתי בחזקה את דלת הכניסה של הבית.
לעיניי נגלה בית מרופט שקירותיו מתקלפים ורהיטיו לא כיבדו את בעליהם בלשון המעטה. בשולי החדר, נכחה ספה מעור, שעליה שכב איש לבוש מדים צבאיים, ועל יד הספה, עמד בחור כמטר שבעים ושחור שיער שידיו הוכתמו בדם חברי. פניו הראו הבעה של הפתעה כאילו אינו ציפה לבואי.
ניתקתי את מכשיר הקשר מצד המכנס וצעקתי אל הדיבורית "חשש לפרח! חשש לפרח! תשלחו משנה תורן בדחיפות אל האזור!"
לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, התקדם האיש בעל החזות הערבית בצעדי ענק אל המקום בו עמדי. הוא צעק כמה מילים לא מובנות בערבית, והבחנתי בידיו המגואלות בדם מורמות כלפי מעלה שתפקידם היה ללא ספק לאיים על חיי.
בלי לחשוב פעמיים, לחצתי על ההדק, וצרור הכדורים עשה את דרכו בזה אחר זה מן הרובה האוטומטי, אל ליבו של האיש בעל החזות הערבית שצנח אל רצפת הבית כמטר וחצי ממני.
איבדתי עניין באיש שעתה הרגתי, ועיניי שינו מקומם אל האיש השוכב על הספה.
—————————————————————————————————————–
שלום, קוראים לי ג'וזף ורציתי להגיד לך תודה על כך שהסכמת לקרוא את הסיפור שלי שהשאיר בי חותמת לשארית חיי.
הכול התחיל בחדר נטוש בתוך אחד מבנייני המגורים הקרובים לביתי. קולות הרוכלים נשמעו מהשוק הקרוב, ואני וחברי "נסאר" שגר דירה לידנו, שיחקנו "פגיעה במטרה" כאשר המטרה תמיד התחלפה והיוותה נקודת ציון אחרת על קיר הבטון שלא נסתיימה בנייתו.
"נסאר, בוא נחליט הפעם שהמשקוף של החלון הזה יהיה המטרה, והזוכה נותן לשני את כל הגוגואים שלו!" אמרתי והצבעתי על הפתח בקיר שמולנו.
נסאר הנהן בהסכמה, הרים אבן מהרצפה וזרק אל המשקוף.
"אוף! פספסתי! טוב, תורך." אמר והעביר אלי את רשות המשחק.
עכשיו הבנתי שאני לא רוצה להקריב את כל הגוגואים שלי בשביל המשחק המטופש הזה, אז שברתי את הכלים והתחלתי להרים אבנים מהרצפה בזו אחר זו ולזרוק אותן אל משקוף החלון.
"די ג'וזף, נו למה אתה מציק.. הבטחת משחק הוגן!" שמעתי את נסאר צועק לי.
לנסאר נמאס מהרמאות שלי, ובצדק, אז הוא התחיל אחריי מרדף שווא בתוך החדר. ואני רק צחקתי ורצתי במעגלים, משתעשע מן המשחק החדש.
הבטתי בדלת היציאה ותכננתי תכנית בריחה, אך לא לפני שאזרוק עוד אבן ואגביר את עניין הרדיפה.
השלכתי בזמן הריצה את האבן האחרונה שנשארה בידי אל החלון, אך זו עשתה בטעות את דרכה החוצה אל הסמטה. אין ספק שהפעולה הזאת חיממה את נסאר עוד יותר, ממש כמו שרציתי.
רצתי אל דלת היציאה ופרצתי את דרכי החוצה ונסאר ניסה להדביק את צעדיי. תמיד הייתי המהיר בשכונה והוא ידע זאת, אבל במשחק, כמו בכל משחק, האדרנלין מפר את ההיגיון ונותן לרגליים לעשות כרצונם.
בעודנו שועטים במורד הרחוב, אני מבחין בגוף זר נוסף רץ אחרינו, או לפחות היה ניראה שאנחנו היינו מטרתו. "נסאר, תסתכל, מאחוריך!" צעקתי ונשפתי בין מילה למילה אל מאחורי גבי.
נסאר צחק בקול תוך כדי ריצה והחזיר לי "ניראה לך שאתה תעבוד עלי שוב? אני לא מסתכל לאחורה, חכה שאני אתפוס אותך!".
עלה בראשי רעיון! צמוד לביתי קיים צמת גדול, ובשעות הצהריים המאוחרות עדיין מהלכים שם אנשים רבים שנוכל להתערות בהם ובכך להסוות את קיומנו מן האיש המוזר והלא רצוי שהחליט להצטרף למשחק שלי ושל נסאר.
התכנית כמעט הושלמה. עוד כמה רגעים אגיע לצמת ואפטר מאותו האיש!
הדקות עברו להן, ולנגדי ניצב עתה הצמת המיוחל. חיש מהר חציתי את הצמת ונכנסתי בין הולכי הרגל. מסתבר שהמסווה עבד בדיוק כמתוכנן כי אפילו נסאר צעק באוויר את שמי בצורה חוזרת ונשנית בכדי שאחזיר לו קריאה מן ההמון הצפוף.
לפתע נשמע רעש חזק שהדהד ברחבי האזור, רעש שהיה דומה בצלילו לצליל שסלים, רתח השכונה, עושה כשהוא מכה בפטישו על דלת או גדר חדשה שהוא בונה.
לקחו כמה רגעים עד שהמקום כולו התרוקן מאנשים. כולם דהרו בבהלה אל שום מקום, כאילו הם קיבלו הארה מאללה, על יום מותם והם חייבים לסיים את רשימת ההספקים של חייהם.
באמצע הצמת, עמד לו דומם האוטו של מוכר הירקות הזקן, מוסטפא, אך מוסטפא לא היה בתוכו. דבר אחר משך את עיניי – תמונה שעולה עכשיו ברוחי, בעודי מספר לך את הסיפור. תמונה של האדם הזר שוכב על הכביש כשגופו מונח על צידו בצורה מוזרה וחולצתו ספוגה בדם…שלו.
רגליי נדמו, ופי נפער לעיני האסון הגלוי. לא רציתי בחברתו של האיש הזר, אך מעולם לא עלה בדעתי לרצות במותו! לעולם!
אספתי את עצמי בידיים ונזכרתי באבי. אבא היה רופא דגול בצעירותו, עוד כשגר עם משפחתו בסוריה. הוא נהג לספר לי סיפורים על האנשים הרבים שהציל, ועל הדרך בה הודו לו כאשר הבריאו מן החולי. אולי הוא יוכל לעזור לאיש המסכן. אולי עוד אפשר לתקן את הנזק שנעשה!
"נסאר" קראתי בקול רועד ונמוך אל החבר שעמד לצידי ושיתף עימי את תחושותיי על ידי הבעות פניו ששיקפו את שלי כמראה.
"נסאר!" חזרתי על דבריי והפעם בטון טיפה יותר חזק שיעיר אותו מן ההלם התקוע.
"בוא. נביא אותו אל אבא שלי שיעזור לו." אמרתי כאשר הוא סוף סוף סובב את ראשו בהקשבה אל עברי.
אני תפסתי את הצד העליון, ונסאר את התחתון, וביחד הרמנו והזזנו על פי קצב קבוע את האיש הפצוע אל מפתן ביתי.
כשהגענו אל הבית, חרגתי ממנהגי שבו אני נוקש על דלת הבית בנימוס, ופתחתי בפראיות בעזרת מרפק ידי את הדלת.
אמרתי תודה לנסאר, הוא זרק מילת תודה מהירה מבין שפתיו, ורץ מהר לביתו, בכדי לספר להוריו על המאורע הנורא אני משער.
אבי, שישב על הכיסא באמצע סלון ביתנו, וקרא את העיתון של הבוקר, ראה את המתרחש, הבין את המצב, והרים את האיש המסכן אל הספה בפינה, הזו שסבתא אימאן הביאה לנו פעם כשקנתה אחת חדשה לביתה.
"בן, רוץ אל החדר של שרה אחותך, בארון הימני במגירה העליונה יש ערכת רפואה. תביא אותה, מהר!" צעק אליי אבי. בכל עשרת שנות חיי מעולם לא ראיתי אותו עם פנים דואגות כמו שראיתי אותו באותם רגעים, מה שגרם לי להפנים עוד יותר את עצמת הרגע, ולרוץ לבצע את המשימה בכל כוחי.
הגעתי לחדר, ורצתי לארון השמאלי. מגירה עליונה – התיק לא שם. עצרתי וחשבתי מהר איפה זה יכול להיות. מה אני מפספס… נזכרתי! ארון ימני, מגירה עליונה. מצאתי את התיק אבל הוא היה גבוה מידי בשביל שאוכל להוציא אותו מן המגירה, אז רצתי אל קצה החדר. העפתי בפראיות מקצרת הליכים את האיפור של אחותי מן הכיסא המונח שם, וגררתי אותו אל המיקום הנצרך במהירות האפשרית! הורדתי את התיק, ורצתי איתו בחזרה אל הסלון.
"אבא! אבא!" צעקתי כשסיימתי לרוץ בשביל המעבר הקצר. "הנה התיק!" הוספתי.
התקרבתי אל אבי שסיים להפריד את הכפתור האחרון מן החולצה הירוקה של הבן אדם.
פתאום, משום מקום, דלת הבית נפרצה ועשתה רעש בכל החדרים! בכניסה עמד אדם שהיה לבוש בדיוק כמו האחד ששכב פצוע על הספה. פניו היו רציניות וזעופות, ואפשר אפילו היה לשים לב לעצב הבלתי מובן שהתחבא שם. הוא צעק כמה מילים שיצרו צירוף חסר משמעות בעברית אל תוך פלאפון גדול שהחזיק בידו לכמה שניות.
אבא הרים את ידיו באוויר והתקדם לעבר האורח הבלתי צפוי. בכל צעד שאבא עשה, הוא צעק "זה בסדר!" ואני לא הבנתי למה הוא דאג לחזור על דבריו שוב ושוב בטון מתגבר.
לפתע נשמעה ירייה אמיתית באוויר, ואבא נפל לרצפה.
מעולם לא בכיתי כמו שבכיתי באותה נקודת זמן. העולם עצר מלכת והזיכרונות הטובים עם אבי צפו בי כמו סרט רץ שקיבץ את כל התצלומים אל תצלום אחד קצר וכואב.
ואני רק שמעתי מבעד לדמעות הצורבות, את המילים העבריות שנאמרו בעצב – "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים."


תגובות (10)

וואו, הסיפור מציג את האנושיות בשני הצדדים בצורה כל כך מוחשית, הצלחת לרגש אותי מאוד. הייתי מוסיפה עוד כמה סימני פיסוק, אבל זה חסר משמעות לעומת התוכן. כתיבה טובה!

15/05/2015 10:14

רב תודות אביטל :)…סתם לידע כללי, הסיפור לא ניצח חח :\

15/05/2015 10:40

לא נורא, תתנחם בזה שהוא בהחלט יכול היה לנצח..

15/05/2015 10:49

ווואו!!!! זה מדהים! באמת מדהים.

10/07/2015 14:15

    תודה רבה רבה אביטל :)

    10/07/2015 14:29

    חחח התבלבלתי!! הסתכלתי על ההיא מעלייך וחשבתי שזאת את XD..
    ממש תודה טליה :)

    10/07/2015 14:30

אוקיי, קראתי את הסיפור שלך. ואת זה אתה כבר יכול להחשיב כהישג בפני עצמו, כי כל דבר שמזכיר לי את הצבא מרתיע אותי מאוד, ובכל זאת קראתי.
הסיפור מדהים. מבחינת הרעיון שלו, ולמעשה גם הביצוע. הסוף פשוט פיצץ את כל המסר שלך לאלפי גיצים קטנים של..וואו.
למרות זאת, כמה הערות. אם ניתפס לקטנות היו מקומות שהייתי מנסחת טוב יותר, דבר שהיה מאוד מוסיף לאווירה ולרעיון, כמו "נמצא נעלם"(הא?), או"הבן אדם"(קודם כל בן האדם אבל אני אישית הייתי מחליפה את המילה אדם באיש או משהו כזה, אבל כאמור סתם קטנות, הייתי עוברת על הסיפור שוב באמת לבדוק אם אין בעיות ניסוח, ממליצה לך לעשות את זה:))
דבר נוסף שהפריע לי מאוד הוא שלא מצאתי הבדל גדול בין סגנון הכתיבה בחלק הראשון לבין סגנון הכתיבה בחלק השני. הרי..מדובר בשתי דמויות שונות, וכאן…יש להן משלב לשוני דומה(מאוד גבוהה אמנם), ובכלל לא ניתן להרגיש שהחלפנו דמות. זה חייל וזה ילד קטן יחסית, צריך לחוש בהבדל. שים לב לזה.
עוד דבר, סתם משהו שהפריע לי…ג'וזף?XD שם לא ממש קשור בעיניי.
חוץ מכל מה שציינתי עתה, סיפור באמת מדהים, ומאוד עניין אותי לקרוא משהו שלך גם ככה אז…
שאפו.

10/07/2015 15:01

    חחח תודה רבה אנדריאנה, שימחת אותי עם התגובה הבונה שלך..
    נלמד להבא מהטעויות שהצגת.. ושוב תודה, שמח שאהבת :)..

    10/07/2015 15:06

כתיבה סוחפת ומסקרנת. ההתחלה די סתמית ובעיקר עצבן אותי מה שנאמר על אבא כמו בן. בכל אופן דבר מוביל לדבר ובשום פנים ואופן אנחנו לא מרגישים זיוף או שזו מניפולציה לסקרן אותנו ואנחנו נשאבים פנימה. אנחנו מזדהים עם חוסר האונים, עשית את זה ממש טוב, ובקריאה ראשונית אנחנו לרגע חא מפקפקים במניעים של ה'אבא' ( על אף שאני חייבת לציין שהתיאור של הדם על הידיים בנקודה כל כך רחוקה מהתחלת תיאור החדר לא הייתי הכי אמענה והזכירה יותר חלום או הזיה). ואז יש את החלק השני שפחות או יותר לא מבינים לאן זה הולך. עד שמתחילים להבין, ולא כי זה ברור מדי. וזה מתחיל לעורר מחשבות ותהיות. הסוף לא אכזב ונתן נקודת מבט קודרת ביותר על המציאות שלהם.
אני חושבת שיש לך כישרון ושעשית משהו מאוד יפה. כל הכבוד.

10/07/2015 16:31

    אם הייתי יודע את השם שלך חחח.. תודה רבה על ההשקעה בתגובה המעניינת זית ;)

    10/07/2015 17:38
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך