Little black dress- פאנפיק על הארי פרק 39

-נקודת מבט של הארי-

איך יכלתי לתת לזה לקרות? היא הצילה אותי כל כך הרבה פעמים ועכשיו אנחנו שוב בבית החולים.
הייתי צריך לדעת שבואה של קלייר יביא חדשות רעות, הייתי צריך לדעת…
"אדון סטיילס?" הרופא שאל, מוציא אותי ממחשבותיי.
"כן, אני יכול ללכת לראות אותה עכשיו?" שאלתי. הוא והאחיות החליפו בינהם מבטים. לא, בבקשה, לא.
"אדון סטיילס, גברת רוז לא התעוררה. היא לא נושמת יותר, אני מצטער על אובדנך." הוא אמר ונד בראשו. רגע, מה? לא, לא יכול להיות שזה קורה.
נפלתי לרצפה וצרחתי, הרגשתי את הבנים מנסים להחזיק אותי, אבל האדם היחיד שאני רוצה שיחזיק בי הוא דיאנה, רק היא!
עברו שלושה שבועות מאז אותו הערב שבו שמעתי את החדשות. אני בלגן. הסיבה היחידה שאני לא יוצא מהבית היא בשבילה. שמעתי דפיקה בדלת.
"תכנסי." אמרתי בגרון יבש.
"יקירי, אנחנו נוסעים עכשיו. אתה מוכן ללכת?" אמי שאלה. אני יכול לומר שהיא בכתה, כולם בכו.
"כן." עניתי. ירדתי אל הקומה התחתונה ונכנסתי אל המכונית.
הנסיעה הייתה שקטה. אני עדיין זוכר את היום שנסענו אל הלוויה של אבא שלה. אני לא חושב שאני צריך ללכת לעוד לוויה כל כך מהר, אף אחד לא צריך.
עצרנו על יד בית הקברות המוכר ויצאנו מן הרכב באיטיות. כמעט כל העיר עמדה שם. אני מניח שהיא עזבה עם השפעה טובה על רוב האנשים.
כולם ישבו סביב הארון. לא רציתי שהם יפתחו אותו עדיין. לא, עדיין לא, אני לא יכול. ישבתי מול הארון ופרצתי בבכי. הרבה אנשים הספידו, הקשבתי להם ולפתע שמתי לב שאני האחרון שצריך לדבר.
הלכתי לאט אל הבמה ולקחתי נשימה עמוקה.
"היי, תודה שבאתם ללויה. אני באמת קיוויתי שלא תהיה אחת כזו…אבל אתה לא באמת יכול לחזות מה יקרה." אמרתי בקול סדוק.
"כשפגשתי אותה, הייתי אדם אחר. לא אותו האדם שאתם רואים עכשיו מולכם, אלא אדם אידיוט, נאיבי ואגואיסטי. יש אנשים האומרים שאתה לא צריך להיות עם אדם שמשנה אותך, אבל היא שינתה אותי לטובה. אני לא רוצה להתעורר בעולם בלעדיה, אבל אני יודע שזה מה שיקרה.
"אני קורא לה 'היא' או 'שלה', כי אני לא רוצה לומר את שמה. זה שובר את לבי, ואני לא רוצה שאי פעם היא תיעלם, ואני יודע שהיא לא. היא בעננים, מביטה על כל אחד מאיתנו. היא מתפללת עבור כולנו ושומרת עלינו. למרות שאולי זה נראה שהיא נעלמה, אבל היא לא." אמרתי בבכי.
"אני אוהב אותך, דיאנה רוז. וניפגש שוב ביום מן הימים…" סיימתי את ההספד שלי וירדתי.
כל אחד אחז בזר פרחים אך הם חיכו לסימן שלי שאפשר לסגור את הארון. ניגשתי אל הארון וראיתי את גופה חסר החיים שוכב שם. שיערה היפה היה מונח על גופה המת ועורה חיוור יותר מהרגיל.
התכופפתי ונשקתי ללחי שלה, הסתכלתי עליה בפעם האחרונה. היא לבשה את השמלה הקטנה והשחורה שראיתי אותה לובשת בלוויה של אביה.
אני כבר הצלתי אותה פעמים רבות, אבל הפעם היחידה שבאמת הייתי צריך…לא הצלחתי. אם הייתי מגיע שנייה אחת קודם כל זה לא היה קורה.
הייתי עדיין מחזיק אותה בין זרועותיי, בוודאי הייתי אורז את המזוודות שלנו לטיול בקיץ לפני שנתחיל שנה ארוכה באוניברסיטת מנצ'סטר.
אבל במקום כל זה אני עומד כאן בבית הקברות לבד. עצמתי את עיניי והנהנתי. הם סגרו את הארון לפני שטמנו אותו באדמה.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את דיאנה. הידועה גם כגיבורה שלי או הילדה שאני אוהב.