תגיבו שאני אדע אם להמשיך...

התעלומה של לוסי- פרק 2

24/06/2012 779 צפיות תגובה אחת
תגיבו שאני אדע אם להמשיך...

לינדיניה:
לוסי הלכה מהר לתחנת הרכבת הקרובה וקנתה כרטיס עם הכסף שניתן לה. היא לא ידעה אם זו בדיחה אבל היא נסעה בכל זאת, בלי לידע את הוריה או אף אחד אחר. לא היה לה מושג מה לעשות, אבל גם לא היה לה זמן להחליט. היא הגיעה לשדה התעופה, המקום שהלכה לשם רק פעמים מעטות, כשקרוב משפחה חזר מחוץ לארץ, או כשקרוב משפחה שגר בחוץ לארץ הגיע לביקור.
וכך, בפעם הראשונה בחייה, נכנסה לוסי לתוך המטוס, לבדה, עם מטרה לא ידועה, כשהיא גם לא יודעת מתי ואם בכלל תחזור. לאחר כמה זמן, היא נרדמה וחלמה חלום. בחלומה היא הגיעה ללינדיניה והפכה להיות נסיכה. לא היה חסר לה כלום, אוכל, בגדים, לינדיניה הייתה נורא יפה (לפחות בחלום), ולוסי חלמה שהיא מטיילת לה בין שדות, עצים ופרחים שכולם שייכים אך ורק לה.
אבל פתאום, כמה שורות מאחוריה, תינוק התחיל לבכות והיא התעוררה.
היא הסתכלה בשעון, נוחתים עוד רבע שעה. לוסי הוציאה מהכיס חפיסת מסטיקים, היא שמעה את בת דודתה מספרת שבנחיתה כואבת האוזן, אבל אם לועסים מסטיק זה לא כואב.
בעודה לועסת את המסטיק בטעם דובדבן שלה, היא נזכרה בחלום, היא כל כך רוצה להגיע כבר ללינדיניה, להיות נסיכה, כמו כל הנסיכות מהאגדות שהיא כל כך אוהבת!
המטוס נחת והיא לקחה רכבת לנמל. היא כל כך התרגשה ושמחה, עד שכשעלתה לאוניה אחד האנשים שאל אותה: "היי, ילדה, כן, את, אני מתכוון אלייך, איפה ההורים שלך?" לפתע ארץ לינדיניה נראתה לה ארץ מכוערת שמלאה באנשים אכזריים, אנשים שמכריחים אותה ליסוע לבדה לארץ זרה.
אבל כבר אין מה לעשות, האיש הזה צודק, עד שהיא תגיע ללינדיניה- אין לה הורים.
האוניה הפליגה, ולוסי שקעה בדמיונות על לינדיניה. עברו כמה שעות ולפתע, משהו לכד את עיניה של לוסי, היה זה משהו גדול ביופיו, משהו שאין לתארו במילים, יפיפה- זו מילה עדינה מידי לעומת הדבר שניצב מול האוניה! הייתה זו ארץ לינדיניה, יפה יותר מכל הדמיונות של לוסי, ולוסי- היא פשוט התמוגגה מאושר, מיופייה של הארץ המופלאה הזאת שעליה היא עומדת למלוך.

האוניה עגנה, ולוסי כאילו נולדה מחדש, רצה אל הרחובות, ושאלה אנשים אם הם יודעים היכן נמצא הארמון. רוב האנשים צחקו עליה אבל היה איש נחמד שהסכים לעזור לה.
"איפה ההורים שלך?"(האיש) לוסי נעצרה. "אני לא רוצה לענות. אז אל תשאל שאלות."(לוסי)
"כרצונך"(האיש) הוא חייך והמשיך ללכת.אחרי כמה זמן שהלכו הם הגיעו. "הנה השער הראשי, יש עוד כמה שערים, ודי הרבה שומרים, אז אני מקווה שיש לך סיבה מספיק מוצדקת להיכנס כי השומרים האלה לא מוותרים בקלות"(האיש) "תודה"(לוסי). לוסי הסתכלה על השער, הוא היה ממש ענקי. מזהב אמיתי, הוא היה מעוטר בכל מיני פסלים וציורים של חיות ופרחים. מחזה ממש מרהיב! בשני צדדיו של השער ניצבו שומרים לבושים בחליפות אדומות עם סיכות ודרגות משובצות עליהן וגם כומתה על הראש. היא פנתה אל אחד השומרים. "את צריכה משהו?"(השומר) "אני צריכה לדבר עם המלך והמלכה." השומר שתק. היה נראה שאין לו מילים, שהוא לא יודע אם לצחוק או לבכות. "קרה משהו, אדוני?" (לוסי) "ה..ה…מלך וה..המלכ..כה, הם…."(השומר) חיוכה של לוסי התחיל להימחק "הם מה?"(לוסי) הם…הם מתו.."(השומר) "מה? אבל, רגע, אם הם מתו אז מי מולך במקומם?"(לוסי) השומר חזר לעשתונותיו. "ביתם, כמובן, הנסיכה לוסיה."(השומר) "אבל, אבל אני הנסיכה לוסיה!"(לוסי) היא הרגישה שדמעות שוטפות את פניה. "טוב, את זה אני צריך לברר"(השומר) הוא נכנס בשער וחזר תוך רבע שעה בליווי נער כהה עור שלבוש גם הוא בבגדי שומר. "בואי אחרי"(הנער) לוסי הלכה אחריו אל מעבר לשער הזהב, לרחבת כניסה שמחוץ לארמון, הריצפה הייתה משובצת ובכל ריבוע היה ציור אחר. ציורים מדהימים ביופיים!
אך לוסי כלל לא התפעלה מהם, היא הייתה נפולת פנים, כל חלומותיה התנפצו. היא עזבה את ביתה לבד ועברה את כל הדרך הארוכה הזאת רק כדי שיאמרו לה שהיא לא באמת הנסיכה? ושגם אם כן- הוריה מתו ויש מישהי שמתחזה לה?
הם הגיעו לעוד שער, שנראה בדיוק כמו קודמו, ומאחוריו הייתה גינה. מדשאות רחבות ידיים נישאו לפניהם. פרחים צהובים, וסגולים, ואדומים, וורודים , וכחולים ועוד המון צבעים צמחו על הדשא.
ועצים שגזומים בצורות של חיות שמשחקות בכדור וצוחקות להן. הם עברו בשביל שבין הפרחים עד שהגיעו לדלתות הארמון.
אלה היו באמת מרהיבות. יותר מכל דבר אחר שראתה לוסי בכל שהותה הקצרה בלינדיניה.
הן היו בצבע אדום עם עיטורים מקסימים בזהב. אבל לוסי כלל לא התפעלה מדבר. היא עדיין הייתה שקועה בעצבות. היא הסתכלה על כל הדברים, אבל לא באמת ראתה אותם. הם נראו לה חסרי כל משמעות, חסרי שמחה, חסרי היגיון, חסרי עתיד- כמוה.
הם נכנסו דרך הדלתות והגיעו ללובי. הלובי היה עצום בגודלו. וכל כך יפה! הרצפה הייתה מבריקה וצבעה היה שמנת. הקירות כוסו בשטיחי קיר יפים שעליהם צוירו כל המלכים שחיו בארמון הזה.
אבל לוסי שמה לב לשטיח אחד שמשך את תשומת ליבה. היו שם זוג הורים, מלך ומלכה, נאים למדי, שהחזיקו תינוקת יפת תואר כבת חצי שנה. מעל ראשה היה כתוב שמה באותיות זהב: "לוסיה".
לוסי הביטה בתינוקת, היא דמתה לה בצבע העיניים ובמבנה הפנים.
מולה ניצבה ילדה כבת 10 וחצי, לעיניה היה צבע ירקרק כמו ללוסי, שערה היה בגוון בלונדיני יפה, היא לבשה שמלה כשל המלכות בשטיחי הקיר. לוסי הניחה שהיו צריכים תופרת מיוחדת כדי לתפור שמלה כזו לילדה בגילה. צבע השמלה היה ורוד עתיק והיא עוטרה בקישוטי זהב, הייתה לה גם גלימת משי אדומה עם קצוות פרווה לבנים. לוסי שמה לב שלא היה לה כתר, כנראה היא עוד קטנה מידי מכדי לענוד את כתר המלכה והמשרתים שלה מבצעים את תפקידה בזמן שהיא יושבת בחדרה ועושה מה שמתחשק לה, בלי להתחשב בדעת אף אחד חוץ ממנה.
"אז את היא הילדה שטוענת שהיא הנסיכה לוסיה?"(הנסיכה) "אנ.. אני, אני לא…." (לוסי) "טוב, אז זה בלתי אפשרי. כי דבר ראשון יש אותי, ודבר שני, גם אם אני לא הייתי כאן, עדיין, אין לך שום הוכחה שאת הנסיכה. או שיש לך?"(הנסיכה) פתאום לוסי הבינה עד כמה מגוחכת הייתה התוכנית שלה.
לבוא, ופשוט לקוות שיאמינו בדבר שאפילו היא לא כל כך מאמינה בו, כל אחד יכול לבוא יום בהיר אחד ולטעון שהוא קרוב משפחה של הנסיכה. לוסי כל כך התביישה בעצמה וכל כך הצטערה שעברה את כל הדרך הזו סתם, אבל רגע, יש לה הוכחה! הזקן- הוא אמר שהוא היה המטפל שלה, אבל הוא לא בא איתה, למה הוא לא בא איתה? הרי הוא אמר לה "בואי איתי" זה סימן שגם הוא בא. לוסי נהייתה מבולבלת ועייפה. "אני מבינה שאין לך… בכל מקרה, כבר אמצע הלילה אז את יכולה להישאר לישון כאן, יש לך מבטא של מישהי מארץ אחרת אז אני מניחה שאין לך מקום לישון בו. אין לי מושג מה חשבת לעצמך. אולי חשבת שיאמינו לך ותשני פה? בבוקר נחליט מה לעשות איתך."(הנסיכה)
'בבוקר נחליט מה לעשות איתך' המילים הדהדו בראשה של לוסי 'בבוקר נחליט מה לעשות איתך' היא הרגישה כמו ילדה מופקרת, בלי כסף, בלי אוכל, בלי הורים, בלי בית.
היא לא הצליחה להירדם, כל הלילה חשבה:"מה אם יגרשו אותי? מה אעשה? לאן אלך? אין לי אוכל, אין לי כסף כדי לחזור, אולי יעזרו לי להשיג כסף? אבל זו נסיכה כל כך קרה, למה שתתחשב בי?"
ככה כל הלילה דאגה, עד שנרדמה.
בבוקר, בהתחלה לוסי לא זכרה איפה היא. ואז נזכרה, לרגע הציף אותה אושר, ואז חזרו המילים והדהדו בראשה 'בבוקר נחליט מה לעשות איתך', בבוקר, עכשיו בוקר. לוסי תקעה את ראשה בתוך הכרית ובכתה, אפילו הציפורים שצייצו בחלונה עפו במנוסה. היא רצתה שישמעו אותה, שכל העולם ידע וישמע את סיפורה של ילדה קטנה, שבסך הכל רצתה להיות נסיכה.
אחרי בערך רבע שעה של בכי, נכנסה משרתת לחדרה. "די, למה לך לבכות ילדה? אין זה נורא כל כך. שמעתי בין המשרתים שאומרים שתשארי פה."(המשרתת) לוסי הרימה את ראשה הרטוב מדמעות מהכר וצעקה "לא נכון! את סתם לא רוצה שאני ארעיש! אני יודעת! אז הנה, אני מרעישה! שכולם ישמעו! שכולם יתעוררו! מה, למי אני מפריעה? למשרתים? לנסיכה השוויצרית הזאת? למי?! למה את מסתכלת עלי ככה?!"(לוסי) המשרתת הייתה בהלם. היא לא האמינה למשמע אוזניה. להפר את דבר המשרתים בארמון? לקרוא לנסיכה שוויצרית?! זה כבר הגבול! "יש לך ממש מזל- אפשר לקרוא לזה כך, יש לך ממש מזל שהנסיכה ישנה כמה קומות מעלינו, והיא לא יכולה לשמוע אותך! " (המשרתת) "אויש חבל.."(לוסי מלמלה) "מה אמרת?! עכשיו תפסיקי להתחצף אם את רוצה שירשו לך להישאר כאן ובואי איתי!"(המשרתת) "לאן?"(לוסי) המשרתת שתקה והתחילה ללכת עד שהגיעה לדלת. "נו, את באה או לא?"(המשרתת) "מה זה יעזור? אני כבר יודעת מה הנסיכה תגיד- היא תגיד שאני ילדה חוצפנית, ושאין לה מה לעשות איתי כאן, ושאם ישאירו אותי כאן זאת סתם תהיה עוד עבודה למשרתים."(לוסי) "נו, בואי כבר! תפסיקי לפטפט לך שם! לא כדאי לך לתת לנסיכה לחכות." (המשרתת) "בסדר, בסדר, אני באה. אבל רק בשבילך, לא בשביל הנסיכה הזאתי."(לוסי) "יופי, מהר, תנעלי נעליים ונו כבר."(המשרתת) לוסי נעלה את הנעל השנייה והלכה עם המשרתת, בלילה, היא לא שמה לב לדרך שעשתה עד החדר, כי הייתה שקועה בדיכאונות ודמיונות מה תעשה אם יזרקו אותה. אבל עכשיו, למרות שהיא עדיין מדוכאת, היא הצליחה להסתכל מסביב ולשמוח מהיופי הזה.
כשיצאו מהחדר, הן בעצם נכנסו אל תוך לובי, יותר קטן מלובי הכניסה.ריצפתו הייתה מבריקה וצבעה היה בורדו-חום, כאן לא היו שטיחי קיר, אלא ציורים, ציורי קיר- שצוירו באופן מדויק- בדיוק דומה לאנשים אמיתיים. וגם ספות היו שם ושולחנות, "כנראה זה הסלון" הניחה לוסי. הן נכנסו לחדר המדרגות ועלו 2 קומות. לוסי חשבה על הקניון, "הלוואי שגם כאן הייתה מעלית. אולי לנסיכה יש מעלית משלה?" בלי לשים לב להמשך הדרך- הן הגיעו.
היה זה חדר. לא חדרה של הנסיכה. חדר מרוהט בסגנון ישן מאוד, אבל יפה. לוסי אהבה את הסגנון הזה. על המיטה היו מצעים בגווני חום, בז' ושמנת ולצידה היה שולחן קטן, מעץ. מול המיטה, מצד שמאל, היו שתי ספות. גם הן בגווני חום. הייתה שם גם שידה מעץ שבתוכה היה מקרר קטן בצבע שמנת. על השידה היו כוסות וספרים, לוסי קראה מה כתוב על אחד הספרים:"המדריך למנקים צעירים" ואחר היה: "איך לנקות את הארמון בצ'יק צ'ק!" לפתע שמה לוסי לב לדף שהיה מונח ליד שכותרתו הייתה: "התפקידים שלך הם:" היה שם גם ספר שהיה כתוב בו מה הנסיכה אוהבת לאכול וספר בישול, אז לוסי החליטה לא להתייחס ועברה הלאה. מעל השידה הייתה מראה גדולה "בטח מי שגר כאן היה נורא גבוה אם היה צריך מראה כזאת" לוסי חשבה. ליד השידה ניצב כיסא, גם הוא מעץ. הרצפה, כמובן, הייתה רצפת עץ והקירות היו בצבע שמנת. היה שם ארון מעץ, דלת אחת הייתה פתוחה. היו שם בגדים. לא כל כך יפים, אבל בעיני לוסי הכל היה יפה.
"אוהבת אותו?"(הנסיכה) לוסי כמעט קפצה. היא לא שמה לב שהנסיכה ישבה שם, על הספה. "שאלתי אם את אוהבת אותו? את החדר."(הנסיכה) לוסי לא ענתה, היא לא הבינה למה הנסיכה שואלת אותה את זה. "לא משנה, את ודאי לא מבינה. אז אני אסביר לך. את נורא רוצה להשאר וגם אין לך כל כך לאן ללכת, אז אני והמשרתים, החלטנו לתת לך להשאר כאן, כי אני כל כך מרחמת עלייך, בתנאי, שתעשי את המטלות שלך כל יום, ואחר כך תבואי לשחק איתי, כי אנחנו בערך באותו גיל. אה, וזה יהיה החדר שלך, אם שאלת את עצמך למה אנחנו כאן"(הנסיכה) לוסי הייתה בהלם. הנסיכה נתנה לה להשאר כאן? זה החדר שלה? היא כמעט התעלפה. "תו..תו…תו…תותו…תודה"(לוסי) "על לא דבר. ועכשיו, בוקר. אני כבר אכלתי, את נורא רזה, תאכלי משהו. בואי נראה מה שמו לך כאן…" (הנסיכה) היא פתחה את המקרר, לוסי הסתכלה לתוכו, היו שם המון דברים. "הנה, תאכלי את זה"(הנסיכה) היא הגישה לה קערת דגנים עם חלב וכף. "תודה"(לוסי) "טוב, אחרי שתגמרי לאכול, סוזי תראה לך מה את צריכה לעשות. כשתגמרי לעשות את כל המטלות סוזי תוביל אותך לחדר שלי, בסדר?"(הנסיכה) "כן, תודה"(לוסי) "אז יאלה, קדימה! תאכלי כבר."(הנסיכה) היא יצאה מהחדר. סוזי זאת כנראה המשרתת, לוסי חשבה. "שמעת מה הנסיכה אמרה נכון? אז קדימה, תאכלי"(סוזי) "בסדר"(לוסי) לוסי עדיין הייתה בהלם ממה שקרה הרגע. לא היה לה ממש תיאבון אבל היא אכלה בכל זאת. כשגמרה, סוזי לקחה אותה למסדרון והקריאה לה מתוך הדף. "טוב, בואו נראה, הנסיכה כבר אכלה, אז את צריכה לנקות את חדר מספר 100, 101, ו102. הנה, הספרים האלה יעזרו לך."(סוזי) היא נתנה ללוסי את הספרים שהיו מונחים על השולחן בחדרה, הם היו כבדים. לוסי הלכה לחדר 100 ונכנסה. זה לא היה חדר גדול במיוחד, בערך בגודל של החדר שלה. גם באותם גוונים, לוסי אהבה יותר את החדר שלה. בחדר 100 לא היה מקרר וגם לא היה מקום למקרר. הארון היה סגור, לוסי פתחה אותו, לא היה שם כלום. כנראה שאף אחד לא גר שם, החדר נראה נטוש. היא לא הבינה, למה צריך לנקות חדר שאף אחד לא גר בו? היא פתחה את "איך לנקות את הארמון בצ'יק צ'ק" כל כמה עמודים היו על חדר אחר. היא חיפשה את 100. "מתחילים בכך שמנקים את האבק מכל הרהיטים בעזרת מנקה האבק. לאחר מכן, מרימים את כל הדברים שעל הרצפה, לשידה או למיטה. ואז עושים ספונג'ה. ספונג'ה : לוקחים את הסמרטוט ומכניסים לתוך הדלי-" לוסי עשתה במיומנות וזריזות כל מה שהיה כתוב בספר, עד שהחדר היה מצוחצח. ואז עברה ל101 ול102. כשסוזי הגיעה לבדוק מה מצבה, היא כבר סיימה הכל וישבה מותשת על הרצפה. "סיימת מהר, הא? טוב, עכשיו את צריכה להגיש לנסיכה את ארוחת הצהריים. כשהיא תגמור לאכול היא תקרא לך ולא אכפת לי אם את באמצע לאכול, את הולכת אליה לשחק עד שיגיע הזמן של ארוחת ארבע. גשי לחדר האוכל, המנה שלה תחכה לך שם. אני כבר אקח את כלי הניקוי והספרים לחדרך. אה, ועוד דבר, לפני שאת הולכת לחדר הנסיכה אחרי ארוחת הצהריים, תחליפי בגדים, צריך לכבד את הנסיכה. יש לך בגדים בארון. צד אחד זה בגדים שאיתם את מבצעת את המטלות והצד השני הוא בגדים שאיתם את עולה לנסיכה לשחק. כשתהיי גדולה יותר, גם נוסיף לך סינרים. כדי שתוכלי לעזור לבשל. עכשיו, לכי לחדר האוכל. מהר."(סוזי) "כן, מיד"(לוסי) היא קמה ורצה אל המדרגות. היא לא ידעה איפה חדר האוכל אז שאלה את אחד המשרתים. "את הולכת כאן ישר, ואז פונה שמאלה, זה החדר מדרגות. את יורדת קומה אחת למטה, והולכת ישר עד שאת רואה עוד משרת ושואלת אותו."(המשרת) "תודה" (לוסי). היא הלכה לפי ההסבר עד שראתה עוד משרתים, היא השתדלה לזכור את הדרך בעל פה כדי שמחר היא תגיע ישר. היא שוב שאלה את אחד המשרתים. "אה, אז את הילדה החדשה. כן, טוב, אז הולכים ישר עד שיש פניה שמאלה ופונים ואז יש מסדרון ארוך שבסוף שלו מצד שמאל, יש את הדלת הלבנה לחדר אוכל"(המשרת) "תודה"(לוסי) היא הלכה לפי ההוראות ושמעה את המשרת קורא למישהו ואומר לו "הי הנה הילדה החדשה הזאתי שרינה אמרה לנו עליה" היא שמעה עוד אנשים עונים לו "מה, זאת היא? דווקא יפה. רינה אמרה שהיא מכוערת. לא?" היא בהחלט לא יודעת מי זאת רינה. אבל מה שהיא כן יודעת זה שהיא לא כל כך מחבבת אותה…
לוסי הגיעה לחדר אוכל. כולם שם היו עסוקים חוץ מטבח אחד שחיכה לתבשיל שלו שהתחמם בתנור. לוסי פנתה אליו. "סליחה, אדוני, אתה יודע במקרה איפה המנה של הנסיכה?"(לוסי) "אם אני יודע? אני הכנתי אותה! היא מונחת כאן." (הטבח) הוא הצביע על מגש מלא בכל טוב. "תקחי אותה בזהירות"(הטבח) "בסדר, תודה"(לוסי) היא הרימה את המגש בכל הזהירות שיכלה והלכה לאט לעבר הדלת. סוזי חיכתה לה שם "נו, למה את מחכה? הנסיכה יושבת לה בחדר ואת מתמהמהת! בואי אחרי, אני אראה לך איפה החדר שלה. הן עברו בהרבה סלונים ומסדרונות יפים אבל לוסי הסתכלה אך ורק על המגש, כדי לוודא ששום דבר לא יפול ושאף אחד לא יתקל בו. הן הגיעו לחדר של הנסיכה. לוסי הניחה את המגש על שולחן האוכל שלה.
"קחי את זה"(הנסיכה) היא נתנה ללוסי מכשיר קשר. "ככה אני אוכל לקרוא לך לשחק איתי."(הנסיכה) לוסי לקחה את המכשיר ויצאה מהחדר. היא תמיד ראתה מכשירים דומים לזה בחנות הצעצועים שליד המכולת. אבל הם היו צעצועים, זה אמיתי. לוסי לא הצליחה לאכול את הארוחה שלה מרוב התרגשות וציפייה, היא ממש הצטערה שקראה לנסיכה שוויצרית וכבר רצתה שהנסיכה תקרא לה במכשיר הקשר. "תאכלי כבר! עוד מעט הנסיכה תקרא לך ואז כבר לא תהיה לך הזדמנות לאכול ואת תהיי רעבה! קדימה!"(סוזי) אבל לוסי לא נגעה באוכל, היא בקושי שמעה את סוזי מדברת היא הייתה במקום אחר לגמרי, הרבה מעל הרקיע השביעי, עופפה לה שם ודמיינה אותה ואת הנסיכה משחקות. סוזי דברה ודברה, אבל דבר לא הצליח להוריד את ראשה של לוסי מהעננים. "טוב, די כבר!"(סוזי)
היא צעקה את זה כל כך חזק שאפילו לוסי כבר הצליחה לשמוע אותה. "את כל היום חולמת לך! מה את מדמיינת שם כל כך הרבה זמן?!"(סוזי) לוסי הרכינה את ראשה, היא הייתה ממש נבוכה. "יש לי תחושה, יש לי תחושה שאפילו אם הנסיכה הייתה קוראת לך הבועה הזאת לא הייתה מתנפצת!"(סוזי) היא שאפה אויר לרגע והמשיכה-"הטבחית קלרה פנתה זמן מלוח הזמנים הצפוף שלה, טרחה ובשלה, רק כדי שאת תשבי כאן, על הכיסא הזה, בחדר היפה שנתנו לך- בארמון!!"(סוזי) לוסי כבר שמה ידיים על האוזניים, היא כבר בכתה מרוב רגשות אשמה. "ותחלמי?"(סוזי) זה היה הקש ששבר את גב הילדה המסכנה. המילה האחרונה שסוזי אמרה, היא הייתה כל כך שקטה ומציפת רגשות אשם, לוסי כבר יללה. "טוב, די, די, ילדה! לא נשאתי את הנאום הזה פה עכשיו רק כדי שתתחילי לבכות לי כאן. נו, באמת. בבקשה! תפסיקי לבכות!"(סוזי) עכשיו היה תורה של סוזי להיות מלאת רגשות אשם. היא כמעט בכתה גם היא. "לוסי! בואי! גמרתי לאכול!"(הנסיכה) הקול המצווה הזה נשמע מתוך מכשיר הקשר. לוסי נגבה את עיניה ואמרה למכשיר "כן מיד"(לוסי) היא יצאה מהחדר בניסיון להפסיק לבכות, זה לא כל כך הלך לה… היא עברה בהרבה סלונים, ומסדרונות, ורחבות כניסה. עד שהגיעה. "שלום"(לוסי) הנסיכה הסתכלה עליה במבט של זלזול "לא לא לא, לי- לא אומרים שלום."(הנסיכה) בהתחלה לוסי לא הבינה, אבל אז היא התחילה לתפוס. "לי- אומרים 'שלום לך, הוד מעלתך' והמשרתים, כמוך, מוסיפים 'מה שלומך? האם את בסדר?' והטבחים גם שואלים אותי מה אני רוצה לאכול. ברור? (הנסיכה) "כן, ברור"(לוסי) "יופי. אז עכשיו תצאי מהחדר ותכנסי שוב, טוב?" (הנסיכה) "כן"(לוסי) לוסי יצאה מהחדר. ועכשיו תעשו איקס על השורה השישית מהסוף בעמוד הקודם- ככה לוסי הרגישה, היא כבר לא אהבה את הנסיכה, אבל היא ידעה שהיא חייבת לכבד אותה כי אחרת יזרקו אותה לרחוב. לוסי דפקה בדלת. "כן"(הנסיכה) היא נכנסה. "שלום לך, הוד מעלתך. האם שלומך בסדר?" (לוסי) לוסי קראה המון סיפורי אגדות כפי שאתם רואים. "החשקה נפשך במשחק?"(לוסי) הנסיכה השתדלה שלא להתפקע מצחוק. "ממש מעולה!" (הנסיכה) אבל עכשיו היא לא הצליחה לעצור אותו, צחוק גדול נשמע מחדר הנסיכה בעת הזאת… לוסי לא ידעה אם להצטרף לצחוק או פשוט לבכות. היא התחילה לצחוק ביחד אם הנסיכה עד שזאת שמה לב. "שקט! מי הרשה לך, ילדה מובטלת שכמוך, לצחוק צחוק אחד יחד עם היפה, העדינה, המנומסת- לא כמוך, המוכשרת, הוד מעלתה, הנסיכה לוסיה- הרי זו אני. בשום- פנים- ואופן-אסור לך- לצחוק איתי- כשאני צוחקת עלייך. בשום- פנים- ואופן."(הנסיכה) עכשיו לוסי באמת רצתה לבכות, אבל היא ידעה שזה רק יגביר את צחוקה של הנסיכה, אז אין טעם. "במה חשקה נפשך לשחק?"(לוסי) היא אמרה את זה בקול כל כך תינוקי ונעלב עד שהיה נשמע כאילו היא ילדה ביישנית בת שלוש. "במשחק האהוב עלי, כמובן."(הנסיכה) לוסי לא יכלה להתאפק מהאיטיות של דיבוריה של הנסיכה. "שהוא?"(לוסי) הנסיכה כמעט התפוצצה "את! כן, את! נמאסת עלי כבר! תני לגמור חצי משפט בשם טורטה הקדוש! מה- יש- לך- ?- ! שכל- לא, זה בטוח…" (הנסיכה) לוסי ממש נבהלה מהצעקות. "אוקיי, המשחק האהוב עלי, הוא…. שכמובן, אני המלכה המרשעת, ואת- " (הנסיכה) "אני הבת שלך? הנסיכה? הרי אני קטנה ממך!"(לוסי) "אהההה!!!!!! תפסיקי כבר לקטוע אותי ב- א- מ- צ- ע – ה- מ- ש- פ- ט- !!!!!!!!! את- את תהיי המשרתת שלי! בואי נתחיל. משרתת!!! בואי הנה! מיד!!!!!!!!!!"(הנסיכה) "כן, הוד מעלתך. במה חשקה נפשך?"(לוסי) היא אמרה את המשפט הזה בכזו בהלה שאם מישהו היה מקשיב מאחורי הדלת, באמת היו חושבים שהיא משרתת בהולה חסרת אונים. "את אוהבת להגיד חשקה? טוב, אני רוצה לקרוא!"(הנסיכה) "כן מיד"(לוסי) לוסי רצה אל ארון הספרים. "איזה ספר להביא לך?"(לוסי) הנסיכה גלגלה עיניים. "דבר ראשון- אני לא קוראת ספרים, יש לי ביד מגזין אופנה ומגזין רכילות, דבר שני- אם אני אומרת שאני רוצה לקרוא, ולא אומרת לך להביא לי ספר- את, לא משנה מה את עושה, מתכופפת ועומדת על ארבע. ברור?!"(הנסיכה) "כן, ברור"(לוסי) היא לא הבינה למה. אבל בכל זאת, הנסיכה אמרה- לוסי עושה. היא נעמדה על ארבע. "מה לעשות עכשיו?"(לוסי) "לסתום את הפה ולהפסיק לשאול שאלות מטופשות, את מסוגלת?"(הנסיכה) לוסי האדימה. "טוב, תתקרבי אליי קצת, כן. לא! תתקרבי עוד! יופי."(הנסיכה) עכשיו לוסי הבינה למה לרדת על ארבע- הנסיכה הניחה עליה רגליים משולבות והתחילה לקרוא."וואו! ידעת שקירסטן בלום- רוקנטר הסתפרה?!"(הנסיכה) לוסי לא ידעה מי זאת וגם לא היה לה כל כך איכפת אם היא הייתה מתחילה לדבר עם פילים… "היא עשתה גלח! מסכנה. האמת שאני לא כל כך מרחמת עליה, היא בחרה לעשות את זה- אשמתה, שתישא בתוצאות! במילא לא כל כך חיבבתי אותה.. מה את אומרת? את אוהבת אותה?"(הנסיכה) לוסי הנידה בראשה לשלילה, היא הייתה עייפה מדי בשביל לדבר. "מעולה"(הנסיכה).
וככה המשיכה השיחה, הנסיכה מדברת הרבה על מפורסם כלשהו או על בגד כלשהו, וכל כמה זמן שואלת את לוסי לדעתה ולוסי מהנהנת בראשה שנוטה ליפול. אם היא תישאר ככה עוד כמה זמן, יש לה תחושה שהיא תתמוטט על הרצפה. ובדיוק כשלוסי חשבה שהיא עומדת להתעלף מרוב כובד ושיעמום, סוף סוף זה הגיע, השעה המיוחלת- שעה ארבע. לוסי הלכה לחדר האוכל וחזרה עם מגש של ארוחת ארבע. היא אמרה בתיאבון, יצאה מהחדר של הנסיכה, רצה לחדרה הכי מהר שיכלה- ובכתה.
היא הייתה מעדיפה לגור ברחוב מאשר שיתייחסו אליה ככה.
סוזי נכנסה. "סליחה שלא דפקתי, אבל היה לי חשש שלא תתני לי להכנס"(סוזי) "למה? זה לא שאת טובה יותר ממני!"(לוסי) סוזי הראתה מבט נעלב, אבל אז- "נכון, אני לא יותר טובה ממך. לומר את האמת, אני אפילו הרבה יותר גרועה ממך."(סוזי) לוסי לא הבינה לאן היא חותרת. היא פתחה את פיה לענות אבל סוזי המשיכה לדבר. "אולי אני פה יותר זמן ממך, אולי אני יותר גדולה ממך, אולי אני יותר חכמה ממך, ואולי אני מכירה את הנסיכה יותר טוב ממך, אבל אף פעם, אף פעם הנסיכה לא התייחסה אליי כמו שהיא מתייחסת אלייך."(סוזי) "זה ממש משמח שאת אומרת שרק אליי היא מתייחסת כל כך ברשעות ובגועל. ממש יש לי חשק לערוך אפילו מסיבה לכבוד זה!"(לוסי) סוזי גלגלה עיניים. "נראה לי שלא הבנת אותי נכון.."(סוזי) "איזה חכמה את"(לוסי) סוזי צחקה. "התכוונתי שהנסיכה אף פעם לא רצתה לראות אותי כל כך כמו שהיא רצתה לראות אותך."(סוזי) "אני ממש מרחמת עלייך שבא לי לבכות"(לוסי) "כולנו, המשרתים שכאן, עשינו מבחנים, אודישנים, היא פיטרה כמעט את כל המשרתים שהיו של הוריה, את יודעת למה?"(סוזי) "למה?"(לוסי) "כי הם היו מיושנים וחסרי טעם."(סוזי) לוסי חייכה. "את צוחקת נכון?"(לוסי) "ממש לא. כל משרת בארמון הזה נבחר בקפידה. אבל את, את נכנסת לכאן בטענה שאת הנסיכה, קראת לנסיכה שוויצרית, וצעקת עליי. ובכל זאת, הנה את, כאן."(סוזי) לוסי חשבה לרגע ואז ענתה. "כשאת אומרת את זה ככה, זה לא נשמע פשוט כל כך…"(לוסי) "זה באמת לא כל כך פשוט."(סוזי) "אז למה היא בחרה בי? בשביל מה היא צריכה אותי?"(לוסי) "אף פעם לא הייתה לה הזדמנות לשחק עם מישהי בת גילה. כבר סיפרתי לך? שהיא אף פעם לא קראה לנו לחדרה אלא אם היא הייתה רעבה, צמאה, או רצתה להתקלח? פעמים מעטות, היא קראה לי לשחק איתה, או לקרוא לה סיפור. אבל הייתי צריכה ללכת כי יש לי לוח זמנים צפוף. עכשיו יש לה אותך, תאמיני או לא, היא לא רוצה שתלכי."(סוזי) היא הניחה דובי על המיטה. "זה בשבילך"(סוזי) סוזי יצאה מהחדר והותירה את לוסי לחשוב על דבריה. "שמעת דובי?"(לוסי) היא הסתכלה על בובת הפרווה שהונחה על מיטתה. "הנסיכה לא רוצה שאני אלך"(לוסי) היה נדמה כאילו הוא באמת מקשיב. "דווקא חבל. עכשיו אין לי בכלל סיכוי לחזור הביתה או להיות נסיכה."(לוסי)היא צחקה צחוק עצוב ונכנסה למיטה. "לילה טוב"(לוסי) הדובי כמעט נקרע מעוצמת החיבוק, אבל לוסי נרדמה.
כך נראו חייה של לוסי בארמון.
יום יום עבדה על שלושת החדרים וכל יום הם היו יותר נקיים ממקודם.
לעתים רחוקות הוסיפו ללוסי איזה חדר או שניים, אבל רק לשבוע. לפעמים גם לחודש. כשמלאו ללוסי שתים עשרה שנים היא קבלה שלושה סינרים ומאז התחילה לעבוד בעבודות המטבח. רוב הזמן היא רק שטפה כלים אבל לפעמים גם נתנו לה להכין משהו.

– המשך יבוא –


תגובות (1)

תמשייכי (( :
אני אשמח אם תקראי את הסיפורים שלי.. ( :

24/06/2012 11:18
38 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך