זה מפחיד… (אמיתי)
זה מפחיד.
זה מטורף.
איך רק אתמול אחרי שניסיתי להכחיש. להדחיק את הרגשות. חזרתי למקום הנוח שלי. למקום שמוציא את כל האמת ממני. הכתיבה שלי.
אי אפשר להסתיר פה כלום. אין פה שום מסכות. אז כתבתי, אחרי שהזנחתי את זה בצד דיי הרבה זמן.
לא רציתי. שהמילים יחשפו אותי.
ואתמול זה שוב קרה, אחרי הרבה זמן.
ואתמול הכל שוב התפרק מהגוף שלי.
שוב הוא בא.
הבכי הנורא הזה. אחרי כל כך הרבה זמן.
ואני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה. שוב מנסה להירדם.
שעה. ועוד שעה ועוד שעתיים. מתהפכת ומנסה כל תנוחה אפשרית.
וכואב לי כבר הגוף. ואני קצת מקוררת. וכואב הראש. והגרון. וחם וקר לי ביחד.
ואיך זה שאני תמיד חולה שאנחנו רחוקים. תמיד אתה משפיע עליי.
ואז זה שוב יצא אחרי שהכרחתי אותם להישאר בפנים.
הם התפרצו. כעסו עליי שהשארתי אותן בכוח שם.
וכל הפנים שלי התרטבו. הן שוב לא מקשיבות לי. מתעקשות לרדת. לא יכולות להישאר חזקות כמוני.
כעסתי על עצמי.
כמה אני יכולה לחשוב עליך? למה אני מתחרפנת ככה, הרי תמיד אני הייתי החזקה. העקשנית. זאת שלא נשברת.
למה אני רוצה שתתקשר? למה אני מחכה. מתקשה להתקדם?! למה קשה לי להאמין שאתה חלק מהעבר ואין יותר אתה.
ואז פתאום הגיע הצלצול. הרגשתי רטט בגב.
הסתובבתי במיטה.
זה הייתה אתה.
אחרי ארבעה ימים.
אני עדיין ספוגה בדמעות, הגרון משתנק יחד איתי.
בדיוק מתיי שאני שבורה. חשופה.
מתיי שהצורך שלי בך בלתי נשלט. התקשרת.
הרגשת אותי.
איך אנחנו מרגישים אחת את השני יפה שלי…
התלבטתי. היססתי. ונשברתי.
עניתי לך. אבל לא יצא לי קול מהפה.
"מאמי? אני מתגעגע"
שמעת רק את הנשימות שלי נעתקות. מאופקות. לא יכולתי להוציא קול שתשמע שאני בדיוק בוכה. עליך.
"מאמי … מה קרה? רק רציתי רק לדעת שהכל בסדר איתך. הייתי חייב אל תכעסי"
ואז הן שוב בגדו בי. ניסיתי. באמת ניסיתי להשאיר אותן בפנים. שלא תשמע אותי חלשה מולך. אבל זה חזק ממני. ובכיתי. כלכך בכיתי. לא דיברתי.
לא הצלחתי להגיד מילה. רק לבכות.
התגעגעתי לקול הזה שלך.
כמה שהייתי צריכה לשמוע את זה. אותך.
"קשה לי". הצלחתי להוציא קול קטן מהגרון.
"אבל למה את בוכה חיים שלי? מה קרה? "
עברו 4 ימים. לא חשבת שדווקא בדקה בזו אשבר מה הסיכוי שדווקא שתתקשר זה בזמן שבחרתי להתפרק עם עצמי.
"אני חשבתי שעברת אותי כבר שאת לא חושבת עליי. את שוברת אותי אהובה שלי אל תבכי"
כן ממש לא חושבת עליך.
ואז הרגעת אותי קצת. ודיברנו קצת. קצת הרבה בעצם.
שעתיים שלמות. לא רצינו שזה יגמר. השיחה הזו. ואז שוב להתרגל למרחק.
אמרת כמה שאתה מתגעגע. וכמה שאתה אוהב. ודיברנו על איך שאנחנו נאבקים בשקרים מול אנשים ה "יהיה בסדר" הזה. צחקנו על זה שאף אחד לא באמת מבין אותנו ומהצד הכל ניראה יותר קל.
בסוף ניסית להרדים אותי.
שדווקא הפעם אולי אשן קצת.
והצלחת חיים שלי.
מצחיק. רק אתה מצליח להכאיב לי.
ורק אתה מצליח להרגיע אותי.
רק אתה מצליח לשבור אותי.
ורק אתה מצליח לבנות אותי.
אמרת שאתה רוצה שנחזור…
אבל שנינו ידענו שזה כבר לא אפשרי…
אמרת שאני האישה שלך.
ולא משנה כמה שנים יעברו. ..
אתה תחכה לי מתחת לחופה.
כי אף אחת לא משלימה אותך כמוני.
ואתה לא רוצה אף אחת אחרת.
חבל שלא חשבת על כל זה לפני.
לפני שפגעת בי.
תגובות (9)
כמה זה מזכיר את הסיפור שלי…מקווה לסוף , זהוא יתקשר…מבינה אותך ברמות שאי אפשר להסביר..
אבל הוא באמת התקשר…
ההרגשה הזו כל כך מוכרת…
את כועסת עליו נורא ולא רוצה לראות או לשמוע ממנו. אולי אפילו שונאת אותו.
אבל את כן רוצה.
כי ככה זה.
היה לי פעם סוג של ידיד פלוס… חשבתי שעוד כמה שנים נתחתן. אבל אז…. נפרדנו כי החלטנו ביחד שהקשר הזה לא מתאים עכשיו, וכשנתבגר ניפגש.
אבל אז בעקיפין גיליתי הרבה דברים שהוא הסתיר… דברים שפגעו בי.
את הטלפון שלו אני שומרת אצלי בשם "לא לענות". פיתחתי אליו שנאה וכעס. ואז גם רחמים. ועדיין משום מה יש לי חלום כזה שהוא יתקשר או שאראה אותו יום אחד ונדבר.
ואז אני מזכירה לעצמי כמה אני לא רוצה את האדם הזה בחיים שלי. ומתפללת שרק לא יתקשר – כי אני לא יודעת אם אני אצליח לעמוד בזה.
אנחנו רק מתחשלות מיזה תהיי בטוחה!
ברור…
הרי בפעם הבאה אני כבר אהיה יותר חכמה ואדע לזהות דברים כאלה…
ככה אני מקווה לפחות:)
הוא היה ממש אובססיבי מצד אחד.. מצד שני הוא שיקר.
חשבתי על זה ואולי בכלל אני צריכה לרחם עליו, כי נראה לי שיש לו בעיה אישיותית…
התכוונתי שבסיפור שלי הוא לא התקשר
/:
ממש עצוב, אבל מקווה שתצליחי לשכוח, בכל אופן אם את צריכה עזרה או סתם לפרוק אני כאן :)
עצוב,
מקווה שאת בסדר!