משחקים שבלב – פרק 7

ירדתי מהר במדרגות שמובילות ליציאה של בית הספר, למרות שיום הלימודים עוד לא נגמר. הכל, כל מה שקורה מתחיל להיות יותר מידי בשבילי, כאילו כל המסלולים שניסיתי להשאיר בנפרד מתעקשים להתנגש בצומת דרכים ללא מוצא. מה אני הולכת לעשות עם ברד? מה אני אגיד לדיאנה? ואיפה לעזאזל אני וצארלי עומדות?!….
"לאלי…" שמעתי קול קורא לי והסתובבתי, זה היה ברד. "היי ברד" אמרתי והסתכלתי על הרצפה. "למה זה היה טוב מה שעשית עכשיו?", שאל בזמן שהסדיר את נשימתו. "מה עשיתי עכשיו שלא מוצא חן בעינייך?", שאלתי והרמתי את מבטי לפניו. "את יודעת בדיוק מה עשית, ובשביל מה? בשביל לרצות את האגו שלך ולכסות על החוסר בטחון שלך, אף פעם לא ראיתי אותך כך לאלי… אבל את כ"כ לא מה שאת מוכרת לאחרים, או מנסה למכור. את סתם ילדה קטנה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה או מאחרים."

הייתי בשוק, כמו תמיד השכל שלי צודק והלב מאכזב. הוא כמו כל האחרים, פנים יפות שלא מצליחות לראות מאבר.
"ומה אתה ברד?, גבר שבטוח בעצמו?.. שיודע מה הוא רוצה?, או סתם ילד עם המון חלומות על העולם שמתנפצים לו כל פעם מחדש?.

"כנראה סתם ילד, עם המון חלומות… לא גדולים, ולא על העולם, רק עליך" לחש בקול עצוב והוסיף "אבל גם הם מתנפצים מהר מאוד, סתם אשליות תודה שעזרת לי להבין" הוסיף והלך.
הסתכלתי עליו עד שהוא נכנס לבית הספר, ואחרי שהצלצול לשיעור נשמע, ואחרי שלא נשארו לי דמעות להזיל, ונשבעתי באותו הרגע לא להפר את החוקים שקבעתי כמו שהפרתי אותם פעם שעברה. התחלתי ללכת לכיוון הכביש הראשי לתפוס מונית.
"מונית…" צעקתי והושטתי את ידי קדימה אבל אף מונית לא עצרה, "מונית…" צעקתי שוב, אף מונית לא עצרה. "צריכה עזרה?" שאל אותי נער מתולתל עם עניים ירוקות, כמעט כמו שלי. "תודה, אני אסתדר" אמרתי וצעקתי עוד פעם מונית. "את יודעת לפי הקוד הגברי אסור לי לנטוש עלמה במצוקה" אמר ורץ לעבר הכביש, כעבור רגע הגיע מונית, וכעבור עוד רגע הוא הופיע לידה. "בבקשה" אמר ופתח לי את דלת המונית. גלגלתי את עניי ונכנסתי אליה, "זה החלק שאת אומרת תודה" אמר וחייך חיוך פלרטטני. "לך או לקוד הגברי?" שאלתי והרמתי גבה, "לשנינו" אמר בצחקוק, ואז הוסיף "שמחתי לעזור" וסגר את הדלת. "לאן?" שאל הנהג, "למישיגהן" אמרתי והמונית החלה לנסוע.