להיות חזקה – פרק עשירי: הסוד של אלכס

ליפני שנתיים…

"אלכס!"
צעקה ילדה בעלת שיער ג'ינג'י קצר ועניים צהובות שמשכו את תשומת הלב. היא קפצה ונופפה בלי הפסקה כדי למשוך את צומת ליבה של ילדה נוספת, בעלת שיער שחור שהיה אסוף לקוקו כששני פסים דקים של שיער משוחררים ליד האוזן.
"אוקי, אוקי, ראיתי. את לא צריכה לקפוץ כמו משוגעת."
אמרה הילדה בעלת השיער השחור תוך שהיא מסדרת את הז'קט שלה שהיה עשוי מעור מזויף. שתיהן צחקקו.
"נו אז, יום ראשון של כיתה ה', יש תכניות?"
שאלה אלכס. הילדה השנייה הסתכלה סביבה, הביטה בילדים ההולכים ושבים, חלק גדולים מהן, חלק קטנים, וכולם שייכים. אבל שתי הבנות, הן לא שייכות, אף פעם לא היו. לא היה להן אף אחד מלבדן.
"לוזריות!"
צעק ילד אקראי שעבר שם. הוא היה ילד מהכיתה שלהן, אחד מהמקובלים, הן אף פעם לא היו מקובלות. הן תמיד היו אלו שיורדים עליהן ומציקים להן, שתי בנות שכולם שונאים. אלכס אגרפה את ידיה והייתה בכוננות.
"אלכס, תירגעי."
אמרה הילדה והחזיקה את ידה של אלכס.
"בואי, נלך לכיתה."
___________________________________________
"אלכס, את יודעת שאלימות היא לא הפתרון."
אמרה הילדה הג'ינג'ית בכעס. שתיהן הסתכלו אחת על השנייה, כאילו להפנות את המבט היה כמו להודות בתבוסה. עיניהן רשפו בכעס, כמעט היה ניתן לראות את המתח ששרר באוויר.
"מעיין, אל תתחילי."
גלגלה אלכס את עיניה בזלזול. היא נעמדה והתכוננה לצאת מבית העץ בו ישבו השתיים אך מעיין תפסה את ידה. עורה של מעיין נראה שזוף ליד עורה של אלכס שהיה חיוור כמו זה של גויה. אלכס ניסתה להיחלץ מן האחיזה אך ללא הצלחה, והיא התיישבה על רצפת בית העץ בחוסר רצון.
"למה את תמיד בורחת ממני? אם את לא רוצה להיות חברה שלי פשוט תגידי!"
דמעות החלו למלא את עיניה של מעיין. אלכס לא ידעה מה להגיד, זה רק גרם לה לרצות לברוח יותר.
"ברור שאני רוצה להיות חברה שלך, איך אפשר שלא?"
"אז למה את בורחת?"
"כי אני מפחדת!"
אמרה אלכס. שתיקה מילאה לפתע את האוויר. מעיין קמה וחיבקה את אלכס, היא נשקה בעדינות על מצחה. אלכס הביטה בה, בשערה הג'ינג'י שהגיע עד לקצה הסנטר של פניה המאורכות, בנמשים שמילאו את פניה באושר, בעיניה הצהובות שנראו מהפנטות, בשפתיה. לפתע מעיין קרבה את שפתיה לאלו של אלכס ונישקה אותה.
___________________________________________
מעיין שמה את ראשה על צווארה של אלכס כשהן בוהות ביחד בנוף שנשקף מהצוק שעליו ישבו.
"אם היית יכולה לבחור כוח-על, איזה שאת רוצה, מה היית בוחרת?"
שאלה אלכס וליטפה את שיערה של מעיין.
"אני חושבת שהייתי בוחרת ב…שינוי צורה. הייתי יכולה להפוך למה שבא בא לי ולמי שבא לי."
חייכה מעיין.
"עלוב!"
מעיין הביטה באלכס בכעס עליז.
"כן, ומה את היית בוחרת?"
"תעופה כמובן, הייתי יכולה לראות את הנוף הזה מלמעלה, לשאוף את האוויר הצלול, לרחף בין צמרות העצים. והכי כיף, הייתי יכולה לחזור הביתה ולצייר את כל זה."
אלכס נאנחה וחזרה להביט בנוף. לפתע דמעות החלו לזלוג על פניה של מעיין.
"מעיין, מה קרה?"
מעיין לא ענתה, היא רק המשיכה לבכות.
"זה בגלל מה שקרה היום? אל תתייחסי, סתם מפגרים!"
אמרה בכעס וזרקה אבן אל מעבר לצוק.
"זה לא מפריע לך?!"
יבבה מעיין.
"שכולם כל הזמן יורדים עלינו, מציקים לנו, שקוראים לנו לסביות למרות שלא יצאנו מהארון אפילו. זה לא מפריע לך שאת אף פעם לא תוכלי להיות חלק מכל הכיף שיש למקובלים, שאת תמיד תישארי לוזרית?"
היא נעמדה בכעס והביטה אל הצוק, עמדה ממש על קצהו ופרשה את ידיה לצדדים.
"אולי עדיף לי לקפוץ? במלא לאף אחד לא יהיה אכפת!"
אלכס חיבקה את מעיין וגררה אותה לאחור, שתיהן ישבו שם ויבבו.
___________________________________________
"מעיין, את בסדר? איפה היית כל היום?"
אלכס רצה אליה ובאה לתת לה חיבוק, אך מעיין חסמה אותה.
"תתרחקי ממני חתיכת לסבית!"
אלכס הביטה בה מבולבלת, מנסה להבין מה קורה. מסביב למעיין עמדו כל הילדים המוקבלים וצחקקו.
"כן, תראי לה מה זה!"
אמר ילד בעל מוהוק בלונדיני.
"חשבת שאני לא אגלה, לכי ממני, את מגעילה אותי."
אמרה מעיין והסתובבה ללכת. אלכס נשארה שם המומה, היא אפילו לא חשה באגרופים ובבעיטות שהטיחו בה הילדים. היא צפתה במעיין הולכת ונעלמת מעיניה.
___________________________________________
היום הזה נחרט בזיכרוני, צרב במחשבותיי. באותו יום נשבעתי שלא אספר לאף אחד שאני לסבית, גם לא לבוני שסמכה עליי מספיק עם הסוד שלה. הרגשתי אשמה על כך ששיקרתי לה, אחרי שהיא הייתה כל כך כנה איתי. אבל עכשיו, אני חייבת לומר לאנה, עליה אני סומכת.