התאהבתי במורה שלי פרק 1

צעדתי אל תוך הפנימיה, עברתי כבר את השער הפלדה האפור. צעדתי לאט, לא מיהרתי להתחיל את חיי החדשים
בפנימייה שהורי החליטו לשלוח אותי אליו, להעביר את השנה האחרונה ללימודים במקום זר לחלוטין, עם אנשים זרים לחלוטין.
הם טוענים ששם המשמעת תתאזן אצלי ואתחיל להיות בן אדם. ממה שהבנתי, זאת פנימייה שונה מכל הפנימיות האחרות. המשמעת שם זה במקום הראשון.
המטרה שלהם היא לשנות הרגלי משמעת לא נכונים. עכשיו, כשאני כבר בפנים אין מקום לחרטה.
הבטתי על השלט "פנימיית האורנים" זה הולך להיות הבית השני שלי. פלטתי אנחה והבטתי מסביבי. בכניסה יש מדשאה ירוקה וקצוצה. אחרי המדשאה הירוקה
עמד בניין ענקי בצבע לבן, נראה חדש. מצידי הבניין הענקי היו עוד כמה בניינים ענקיים, חמש מצד ימין וחמש מצד שמאל. צבעם היה חום כהה.
הכל נראה כל כך חדש, כאילו בנו הכל עכשיו. התחלתי להתקדם לעבר הבניין הענקי שניצב מולי, המבטים של כל האנשים שהיו בחוץ לא איחרו להגיע. הם סקרו אותי מכף רגל ועד ראש.
הרגשתי לא כל כך בנוח מכל העיניים שעפו לכיווני מכל עבר, אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי יותר מידי. הגעתי למדרגות המובילות לכניסה של הבניין וניסיתי להרים את שתיי המזוודות שסחבתי בידיי.
אחת הצלחתי והשנייה נפלה. נאנחתי בעצבים והתכופפתי לעבר המזוודה והרמתי אותה. סידרתי את בגדיי ואת שיערי שהתבלגן מהכיפוף ונכנסתי פנימה.
הרגשתי יד הונחה על גבי, סובבתי בחדות את ראשי ועיניי פגשו בנערה, עיניה ירוקות, שיערה חלק בצבע שטני בהיר, גוף רזה ומעוצב והייתה מאוד גבוהה.
"בואי, אני אעזור לך עם המזוודות", היא חייכה חיוך קטן ולקחה מזוודה אחת מידי. " תודה", אמרתי בנימה ביישנית וחיוכה עדיין לא ירד מפניה.
"בכיף, אני אלה", היא אמרה והחלה לסחוב את המזוודה אחריה. "אלכסה", אמרתי והלכתי אחריה.
"שיהיה לך המון בהצלחה", היא אמרה והניחה את המזוודה על ידי. "תודה", הודתי בחיוך. היא ממש נחמדה. התחלה טובה. זה גרם לי להגיש יותר ביטחון.
"מאיפה את?", היא שאלה בהתעניינות. "מודיעין ואת?" שאלתי בחזרה. "מתל-אביב", היא ענתה בחיוך ובדיוק מישהו יצא מהמזכירות. "טוב, נדבר אחר כך", היא אמרה והלכה.
נכנסתי למשרד, ישבה שם אישה בשנות הארבעים לחייה. היא חייכה חיוך מנומס לעברי וסימנה עם ידה שאתיישב על הכיסא ממולה.
הנחתי את המזוודות בכניסה של המשרד, על יד הדלת והתקדמתי לעבר הכיסא. התיישבתי עליו והבטתי בה עם חיוך קטן, שהיה דיי מאולץ אפשר להגיד.
"היי, קוראים לי ימית, אני המזכירה הראשית של הפנימייה. חשוב לי להגיד קודם כל שאם את נקלעת לבעיה כל שהיא, לא מסתדרת עם משהו, לא משנה מה. את מוזמנת תמיד אליי, אני אעזור לך בהכל", קולה היה עדין וסמכותי ועיניה החומות הביטו בעיני הכחולות. חיכתה שאגיד משהו.
"תודה, אם תהיה בעיה כל שהיא אני אדע להגיע אליך", אמרתי ושוב חייכתי חיוך מאולץ, רציתי כבר לסיים את השיחה הלא מעניינת הזאת.
"אלכסה קורן", היא אמרה והרימה את מבטה מהדף שבה עיינה לפני רגע והביטה בי מחוייכת.
"אני אביא לך עכשיו כמה דפים שתצטרכי למלא אותם, לאחר מכן אני אלווה אותך לחדר החדש שלך. בסדר?", הנהנתי בראשי והיא הגישה לי את הדפים שהוציאה מהמגירה.
אחרי שסיימתי למלא את כל הדפים, היא לקחה אותי לחדר שלי שמספרו שש. לפני זה היא עשתה לי סיור בפנימייה, הראתה לי היכן נמצא כל דבר.
"תודה רבה לך ימית", אמרתי ונכנסתי לחדר. הייתה המומה מהגודל שלו. הוא ענק ומרווח. מיטה וחצי בצבע אדום הייתה צמודה לקיר, איפה שהחלון.
מצד שמאל של החדר עמד הארון השחור. ומצד ימין הייתה דלת, שם נמצאת המקלחת והשירותים. לא האמנתי שזאת רמת חיים כאן בפנימייה. בחיים לא שמעתי על פנימייה המספקת חדר לכל תלמיד פלוס מלקחת ושירותים בתוכו.
כל כך שמחתי, שמחתי שאני לבד, בלי שותפות מהגיהנום. שונאת בנות. הן יכולות להיות נחשות לפעמים.
העפתי מבט על השעון בידי והשעה כבר שבע, יש ארוחת ערב.
הנחתי את המזוודות על יד המיטה ויצאתי במהירות מהחדר.
הגעתי לחדר אוכל, הרעש של כל הדיבורים הצליחו לבלבל אותי טיפה והתחלתי לאבד את עצמי.
חזרתי לעצמי והרמתי מגש מערמה הענקית של מגשים ושמתי עליו צלחת, כוס וסכו"ם.
קלטתי את אלה, היא ישבה עם עוד כמה אנשים איתה. היא סימנה לי עם ידה שאבוא לשבת איתה.
תורי הגיע ושמתי על הצלחת אורז וחתיכת עוף אחת. הוספתי סלט קצוץ ירוק שנראה ממש טעים והסתובבתי לאחור. מצאתי את עצמי על הריצפה, כל האוכל היה מפוזר מסביבי וקצת על בגדיי.
"אני מצטער, את בסדר?", קול גברי ועבה במיוחד שאל אותי, זה לא היה נער. זה היה קול של גבר.
הרמתי את ראשי, פגשתי בבחור, עיניים שחורות, שיער שחור ואף קטן ויפה. המבט שלו הטריף אותי לחלוטין השתיק את כל גופי וגרם לחוסר יכולת להוציא מילה מהפה.
אני לא חושבת שפגשתי גבר עם מבט יותר מטריף משלו.