להיות חזקה – פרק תשיעי: בוני

"את מבינה אלכס, אני טראנסג'נדרית."
הבטתי בבוני, בעיניה החומות שלרוב מכוסות בעדשות מגע כחולות, בשיערה הבלונדיני שעובר מחליק כל יום, בעורה השזוף, הבטתי בבחורה הכי נשית בכיתה שלי. או שלא? היא בת, היא עדיין בת, אבל היא לא. אני לא יודעת איך להתייחס לזה, מה לעשות, אני לא יודעת מי היא. האם זה מפצה על הריכולים, או על ההתנהגות שלה בכלל. האם היא בכלל עשתה משהו שבאמת ראוי לשנאה שלי? הפעם הזו בקפיטריה שחשבתי שלה קל להיות עם ילדים משאר השכבה כי היא תמיד הייתה שייכת, פתאום עכשיו אני מעריצה אותה על האומץ שלה. הדמעות שנפלו מעיניה היו בשבילי סימן, סימן שאני אדם נורא, ששפטתי אותה בלי לחשוב, שבוני היא בעצם מישהי שונה ממה שחשבתי, שבוני היא עמוקה. רציתי לומר לה את כל זה, כמה שהיא מדהימה על זה שהיא עוברת את זה יום יום, שאני מקבלת אותה, משהו, אבל כלום. שתקתי והבטתי בה.
"אני פשוט אלך."
אמרה בוני בקול חרישי ונכנסה לתא שבו היא תקלחה כדי להתלבש. ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לומר, מה אומרים במצב כזה? בוני עמדה לצאת מהדלת ואני עדיין יושבת המומה. תעצרי אותה, תגידי לה משהו, מהר ליפני שתצא! בוני אחזה בידיתה הזהובה של דלת המקלחות, דמעות עדיין זלגו על פניה והיא משכה באפה כל כמה שניות. פחדתי שהשתיקה שלי הייתה יותר נוראית מלהגיד את הדבר הלא נכון, שעצם זה שאני לא אומרת דבר הוא מה שמכאיב לה.
"בוני חכי!"
אמרתי במהירות. בוני נעצרה והסתובבה, ניצוץ של תקווה ניצת בעיניה.
"בואי מחר בבוקר לחצר האחורית, תקומי מוקדם כדי שתספיקי לעלות על ההסעות הביתה. אני אגיע לך שם בשש וחצי בבוקר, תגיעי מתי שנוח לך."
חייכתי אליה את החיוך הכי נחמד שיכולתי לחייך, קיוויתי שהוא נראה אמין, או לפחות מנחם. בוני חייכה אליי חזרה כאישור, אני חושבת שהיא הייתה צריכה את החיוך הזה.
מוזיקה קלאסית החלה למלא את האוויר, משרה אווירה אופטימית וקסומה על היום. הסימפוניה השישית של בטהובן בהחלט הייתה דרך נפלאה להתחיל את הבוקר. בדרך כלל הייתי שמה אוזניות ויורדת אל הביוב שלי כדי להקשיב ולצייר, אבל היום אני צריכה לפגוש את בוני, אין זמן למוזיקה. חכיתי לקטע בו המנגינה נהיית שקטה כדי שאוכל לעצור בלי להרוס את החוויה.
השעה הייתה שש בבוקר, שעה די מוקדמת לקום בה בשישי, אבל אני במילא לא אוהבת או יכולה לישון עד מאוחר. לקחתי גופייה שחורה צמודה וג'ינס כהה, שרשרת וצמיד עם קוצים, חזייה ותחתונים והלכתי להתלבש במקלחות. בעוד שעתיים רוב הילדים יצאו הביתה למשך הסוף שבוע, אבל יש כמה שנשארים, יש כאלה שמכנים אותם ההומלסים. הם לא בהכרח חסרי בית, אבל כנראה שהם לא רוצים לחזור או שהם לא יכולים לחזור, אני יכולה רק פעם בשבועיים.
ירדתי במורד המדרגות אל קומת הקפיטריה והלכתי אל החצר האחורית. מדשאה מדהימה עם כמה ספסלים, מזרקה קטנה וציפורים בכל מקום, להגיע לכאן ישר בבוקר גרם לי להיות קצת שונה לכמה דקות, שמחה. כשהגעתי בוני כבר הייתה שם, היא התעסקה עם שרשרת שהייתה תלויה על צווארה בחוסר מעש.
"בואי."
אמרתי לה והלכתי לכיוון פתח הביוב, היא הלכה אחריי בלי לומר דבר.
"כל אחד צריך את המקום השקט שלו, הנה שלי."
אמרתי ופתחתי את הביוב הנטוש. כבר מזמן הוא לא ריק, במשך השבוע עיצבתי אותו. היו ציורים שלי על הקיר, שמיכת פוך שהבאתי מהבית ביום הראשון למקרה שיהיה לי קר בלילות, מנורה קטנה על בטריות ושתי כריות קטנות שהצלחתי להגניב מארון האספקה של הקומה שלנו. נכנסתי פנימה ובוני נכנסה אחריי, בהתחלה מהוססת, אבל נראה שהיא אהבה את הרעיון של מקום לבד. התיישבנו על שמיכת הפוך והתחלנו לדבר.
"מישהו יודע חוץ ממני?"
שאלתי חלושות, שוקלת כל מילה שלי כדי שלא אעשה טעות לא מכוונת.
"אמרתי אתמול לרון, הוא… הוא זרק אותי."
דמעות חזרו לעיניה, שוב שוטפות אל פניה הרכות.
"להורים שלי אין סיכוי שאני אספר, הם יזרקו אותי מהבית!"
רציתי באותו רגע לחבק אותה, לנחם אותה, משהו, אבל עכשיו אני צריכה להקשיב.
"ואת גילית בטעות."
היא משכה באפה וניגבה את עיניה. הצעתי לה טישו שהיה לידי.
"איך גילית שאת…"
לא הצלחתי להשלים את המילה, אבל בוני הבינה למה התכוונתי. שוב היא חיפשה בראשה את המילים הנכונות.
"זה היה קל, הייתי כל כך בת. בהתחלה חשבתי שאולי אני הומו, אבל מהר מאוד הבנתי שזה יותר מזה."
היא חייכה בעצב.
"ואת אוהבת בנים או בנות?"
אמרתי את מילותיי כמנסה ללכת על ביצים בלי לשבור אותן.
"בנים."
היא אמרה והשתתקה. לא היה כלום לומר יותר, היו לי המוני שאלות ואפילו לא אחת, לא ידעתי איך לבטא את מה שהרגשתי. אני מקבלת אותה, ברור שאני מקבלת אותה, אבל זה מוזר לי. שתיקה רועמת מילאה את חלל האוויר. פתחתי וסגרתי את פי לסירוגין, מחפשת מה להגיד, משהו שיבור את הדממה.
"את יודעת שאני בסדר עם זה."
היא הביטה בי בתמיהה.
"עם זה שאת טראנס, זה לא מפריע לי."
לא חייכתי, אבל הייתה אווירה של חיוך, קשה להסביר את זה. לפתע בוני שינתה את מבטה, היא הסתכלה עליי במבט המרחם ששנאתי לראות.
"למה בכית אתמול?"
הלב שלי החל להלום במהירות, שכחתי מכל זה. שכחתי שבלאק ואנה התנשקו, שכאב לי, שבכיתי. לא ידעתי מה להגיד, אני אפילו לא בטוחה למה בכיתי. לא ידעתי אם לספר, לא יכולתי להסתיר משהו כל כך פעוט מבוני אחרי שהיא גילתה לי את הסוד הכי גדול שלה.
"אנה ובלאק ביחד."
השפלתי את מבטי, אך בוני עשתה בדיוק להיפך, עיניה נצצו כמו טורף המבחין בטרפו.
"את מאוהבת בו נכון, בבלאק?"
היא הביטה בי בכמיהה, מחקה לתשובה חיובית. הרגשתי את עיניה ננעצות בי בחוזקה, התחושה הזו שמרגישים כשמישהו בוחן אותך. רציתי לברוח, אבל לא הפעם, אני חייבת להיות חזקה לשם שינוי.
"לא מאוהבת, מחבבת."
אמרתי בקצרה, אני לא מאמינה שאפשר להתאהב בזמן כל כך קצר.
"אז את מודה, יש לך קראש על בלאק!"
"כן."
עניתי בקצרה במבט מושפל, שנאתי את עצמי באותו הרגע.
"אז למה לא אמרת לו?"
שאלה מטופשת, כי הוא עם אנה! מה אני אעשה, אבוא אליו ואגיד לו שאני אוהבת אותו ושזרוק אותה?
"כי עד שגיליתי את זה כבר היה מאוחר מידי, ועכשיו אני שונאת את עצמי כי אני עושה מזה עניין גדול. אם מישהו אחר היה מספר לי את זה הייתי אומרת לו להגיד לשניהם את האמת ולהוריד את זה מהלב, אבל-"
"אבל כלום!"
צעקה עליי בוני, הופתעתי לראות אותה ככה.
"אם זה מה שאת חושבת שצריך לעשות אז תעשי את זה, עדיף שתתחרטי שסיפרת מאשר שתתחרטי שלא סיפרת."
החלטתי להקשיב לבוני. נפרדנו כדי שתוכל ללכת להתארגן כדי לחזור הביתה ואני הלכתי אל בלאק ואנה.