את בסדר?

"את בסדר?" הוא שואל ולפתע, אני כל-כך רוצה לפרוץ בבכי, אך אני לא אעשה את זה, אני לא אתן לשתי המילים הללו להרוס לי את היום, או האיפור.
"ברור שכן." אני אומרת ומחייכת חיוך אמיץ, אני יודעת שחיוכי שבור ונראה נורא, אך זה היה עדיף מלא לחייך כלל.
אני יכולה להרגיש במבטו עליי, סורק ומאבחן, מצא סיבה לכל דמעה, והסבר לחיוך הכל-כך שברירי שלי, אני רוצה לחייך אליו חיוך אמיתי ולומר לו שהכל בסדר, שהוא פשוט דמיין.
כאשר הוא מתיישב לצידי, אני רוצה לומר לו משהו, אך נראה שאני לא מצליחה למצוא את הקול בשביל זה.
אנחנו לא מדברים, לא נשמעת אפילו מילה אחת, אנחנו פשוט יושבים שם ובוהים במרחק, כל אחד מאיתנו עבד למחשבותיו, כל אחד מאיתנו נכנע לרצוונותיהם של כל-כך הרבה דברים שונים.
ברגע ההוא, כאשר הוא פשוט יושב לידי, אני מרגישה קרובה אליו יותר משהרגשתי קרובה לכל אדם אחר אי-פעם.
"את שיקרת לי מקודם?" הוא שואל, והשאלה הגיעה בכזו הפתעה שלרגע, לא ידעתי על מה הוא מדבר בכלל, אך לאחר שהבטתי בעיניו, אני מבינה על מה הוא מדבר, ואני יודעת שאנח צריכה לומר לו, זו תהיה התשובה הנכונה, זו שתרגיע אותו, שתוריד אותו ואת כולם מגבי, אך זה כל-כך קשה לשקר לכולם כל הזמן ואם לומר לכם את האמת, כבר ממש נמאס לי מזה.
"ברור שכן."