מי אתה ?

פרק 2~
ריח נפלא של פרחים העיר אותי. פקחתי עיניים וראיתי שאני נמצאת במקום עם המון פרחים. הרגשתי שאני בגן עדן. לא רציתי לעזוב. נשכבתי על הדשא הרח והנעים והתגלגלתי לי בין פרחים. לפתע עברה בי מחשבה שזה מה שאני עושה כאשר המשפחה שלי סובלת. נשמתי עמוק והעלמתי את המחשבה הזאת מראשי. המשכתי לצחור עם עצמי ולהתגלגל בין הפרחים ופתאום הכל הפך שחור. הרגשתי שאני נופלת ושגופי נתקע במוטות ברזל וזהו ככה אני מתה.
התיישבתי במהירות על המיטה כשכולי מזיעה ובגדיי נצמדים לגופי. הסתובבתי ברעד וכאב לראות היכן אני וראיתי שאני נמצאת בחדר בבית החולים. על ידיי ננעצו מחטים וצינורות וגם לאפי. ראשי הסתחרר מעט. לפתע האחות נכנסה וחייכה אליי.
"כמעט איבדנו אותך. אבל היית כל כך חזקה ועברת את זה." הסתכלתי עליה בהלם ודרך עיניי היא הבינה שאיני מבינה.
"את כמעט מתת. כשקפצת למים, המים חדרו עמוק מידי לריאותיך אך בשנייה האחרונה הצלחנו להציל אותך. כל הכבוד לנער המקסים הזה שהתקשר אלינו במהירות." האחות חייכה ויצאה.
"איזה..?" התחלתי לומר אך האחות יצאה כבר. נער? איזה נער? חשבתי. אף אחד לא היה בחדר. לפתע שמתי לב שאימא נכנסה לחדר והיא הייתה לבושה שחורים. היא איננה הביטה בי. היא הביטה על הדשא שנמצא בחוץ דרך החלון. פחדתי שהיא תשים לב שאני מביטה בה ואז היא תתחיל לצעוק עליי כמו תמיד. פניה היו רגועות כל כך שלא הפסקתי להסתכל על המראה הזה. המראה המיוחד הזה שרק לעתים רחוקות אני רואה. לפתע הרגשתי צער על מה שגרמתי לה. היא בטח ממש כעסה לדעת שאני נמצאת בבית חולים בגלל סיבה כלשהי. התחלתי לדמוע. אולי אימא רק דואגת לי? אולי זאת אני המטומטמת שחושבת שכל העולם הזה הוא סתם מקום לכאב? לא. העולם הזה הוא מקום של כאב. נעמדתי ויצאתי מהחדר בכדי לקנות לעצמי ולאמי קפה. כשחזרתי לחדר אמי לא הייתה שם. למה ציפיתי. שהיא תישאר? בכל זאת..
"אימא? את עדיין פה?" שאלתי בקול חלוש ובלי רגש. הנחתי את הקפה על השולחן.
"כן. אני בשירותים." ליבי פעם בחוזקה. לא ציפיתי שאימא תישאר. התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. אימא נבהלה ויצאה מהשירותים במהירות ומבטה היה מעט רך.
"מדוע את בוכה ככה?" שאלתי במבט כעוס.
"אימא.. אני.. תודה שנשארת." בקושי הצלחתי להשחיל מילים מפי. חייכתי. היא נשמה עמוק. היא חיבקה אותי וזאת הייתה הפעם הראשונה מזה חודשים שהיא חיבקה אותי. חיבקתי אותה חזק בכדי שלא תשחרר אותי.
"אל תבכי. אנשים יחשבו שנטשתי אותך או משהו כזה." זה לא עזר. המשכתי לבכות. לאחר מספר דקות שחררתי את אמי מהחיבוק ונכנסתי למיטה. נרדמתי.

לאחר מספר ימים השתחררתי לבית. כשהגעתי התחלתי לנקות ולסדר את הבית המבולגן. אימא לא התנגדה, אפילו שרק לפני פחות משעה אחת יצאתי מבית החולים, כי ידעה שאיני אקשיב לה. כנראה לאימא היה כוח לנקות את הבית. הוא היה מבולגן כל כך. לא סיפרתי לה על הנער שהציל אותי. כששאלתי בבית החולים עליו, הם אמרו שהוא רק שילם את החשבון לבית החולים במזומן והלך בלי להשאיר פרטים. לא הפסקתי לחשוב עליו ועל העובדה שהוא שילם לי את החשבון בבית החולים. אני לא ענייה! זה עצבן אותי. רציתי כל כך לדעת מי זה. מי הוא חושב שהוא? אז הוא הציל אותי, זה לא אומר שהוא צריך לשלם על חשבון בית החולים! לקחתי את הכדור שהרופא אמר לי לקחת ונחתי קצת.
הרגשתי יותר טוב בבית ועשיתי כל מה שאני יכולה לעשות כמה שיותר מהר.
שחר, תלמידה שתמיד מנסה להיות חברה שלי, שלחה לי הודעה שפספסתי הרבה חומר, והיא תוכל לעזור לי להשלים. הודיתי לה ואמרתי שאין כל צורך בכך כי, בתיה, דאגה להביא לי כל יום את החומר הנלמד לבית החולים. בלילה, כשנחתי על המיטה בחדר שהיה פעם של ריף, נזכרתי בקטע שקרה לפני הרבה שנים, כאשר באתי לחדר של ריף, לאחר שעשינו הפתעת יום הולדת לאימא ואז אבא ואימא הלכו לחדר שלהם ולא הפסיקו לצחוק, שאלתי אותה כמה היא אוהבת אותי. היא נראה נבוכה וצחקה על השאלה הזאת. לקח לה זמן עד שהיא ענתה.
"אני אוהבת אותך מאוד. אמ.. מהחדר שלי עד לים!" הסמקתי והייתי מאושרת על תשובתה.
"כמה את אוהבת אותי?" שאלה אותי ריף ולקחה אותי לחיקה. צחקתי, כי היא דגדגה אותי.
"אמ… אני אוהבת אותך מפה ועד לירח!" אמרתי באושר וחייכתי.
"זה באמת הרבה." אמרה והסתכלה על הירח דרך החלון. צחקתי וברחתי מהחדר שלה. היא רדפה אחריי ודגדגה אותי. אחר כך, היא השכיבה אותי לישון.
המשכתי לחלום עליה ולבהות בשמיים ולפתע דמיינתי אותה צועקת וטוענת שאני הייתי צריכה למות ולא היא. זה העביר בי צמרמורת וניסיתי למחוק את זה מראשי, אך לא הצלחתי. כבר זמן רב שלא היה לי סיוטים. למה זה חזר? ניסיתי להירדם אך זה היה קשה. לבסוף הצלחתי.

יום למחרת קמתי מוקדם והתארגנתי לבית הספר. אימא עדיין ישנה. בהתחלה לא רציתי ללכת לבית הספר, כיוון שהייתי עייפה מידי ועדיין חלשה, אבל הזכרתי לעצמי שימים רבים לא הייתי בבית הספר ואני חייבת לחזור אחרת אכשל בבגרויות. הכנתי לעצמי אוכל, לבשתי את מדי בית הספר ויצאתי. אפילו שקמתי מוקדם, נכנסתי לכיתה באיחור של עשרים דקות, בשל שהייה בבית המרקחת ליד ביתי. הושטתי למורה את האישור שקיבלתי מהרופא, על כך שלא הגעתי לבית הספר מספר ימים.
"ברוך רופא חולים." היא אמרה בחיוך. לא חייכתי חזרה. הכיתה אפילו לא הסתכלה עליי. התיישבתי במקומי הרגיל. ליד החלון באמצע הכיתה. לפתע מיי הסתובבה אליי.
"המקום הזה תפוס, משוגעת." היא אמרה בחיוך מלגלג והרימה את ידה.
"כן מיי?" שאלה המורה בעצבנות, כיוון שהתחילה את השיעור סוף סוף.
"המורה, התלמידה הזאת תפסה את מקומו של התלמיד החדש." אמרה מיי בקול מגעיל. המורה נשמה עמוק.
"זה בסדר. היא לא ידעה." המורה הסתכלה עליי בחיוך. "מגיע אלינו תלמיד חדש היום. הוא ישב לידך. בסדר?" המורה שאלה. לא יכולתי להתנגד כמובן. הנהנתי שכן. לאחר מספר דקות נכנס התלמיד החדש. אני מודה. הוא נראה טוב. יש לו עיניים שחורות ושיער חום שטני. הוא שרירי, שזוף וגבוה. המורה חייכה אליו והודיעה שהוא הגיע לפני כמה ימים מברזיל והוא חדש בסביבה.
"היי אני ג'אן. אני חדש כאן. אנא קבלו אותי יפה." הוא חייך לעבר הכיתה וחשף שיניים לבנות בוהקות. כל הבנות היום מוקסמות מהדיבור והחיוך שלו. הוא דיבר אנגלית וחצי ברזילאית. הבנים התעצבנו שבא תלמיד חתיך. אותי לא התעניינתי בו. ידעתי שיש את מיי היפה שעל בטוח כבר עשתה לו עיניים והוא מאוהב ביופי שלה מעל ומעבר. המורה, לתדהמתי, הורתה עליו לשבת ליד ניקול, שיושבת בשורה האחרונה. זה דווקא היה בסדר מבחינתי. אהבתי לשבת לבד. מיי הסתובבה אל ג'אן ונתנה לו נישקה באוויר. הסתכלתי על יניב שישב מלפנים ורציתי לדעת אם הוא כועס, שהרי הוא חבר שלה. יניב האדים ואז הסתכל על פניי בחיוך. הסתובבתי לאחור בכדי להיות בטוחה שהוא מחייך אליי והבנתי שכן. השפלתי את מבטי למחברת ולא רציתי להסתכל עליו, אפילו שנראה לי שהוא נפגע.
בהפסקה ראיתי שכל הבנות, וזה לא כולל אותי, רצות לעברו של ג'אן ומתחילות איתו. אפילו אם שמעתי נכון, מיי נתנה לו נשיקה על הלחי. הוחרדתי. מסכן.. חשבתי. התקדמתי לעבר המגרש ולפתע ראיתי את יניב מתקרב אליי כשהוא מנפנף בידו.
"היי אליאן." הוא חייך
"זה ליאן לא אליאן." אמרתי ביובש והתיישבתי על הספסל. יניב נעמד מולי.
"מצטער.. אף פעם לא יצא לנו לדבר אז לא הייתי בטוח בשם שלך." הוא אמר.
"אוקיי." אמרתי ונגסתי בסנדוויץ' שלי.
"ביום ראשון יש משחק כדורגל פה. את תבואי?" הוא שאל. הופתעתי שהוא מדבר איתי.
"למה אני צרי.." הוא תקע אותי
"יופי. אז ביום ראשון בחמש. אני אחכה לך, יפה שלי." הוא אמר ורץ בחזרה למגרש. יפה שלי? מי הוא חושב שהוא? המשכתי לאכול וראיתי את ג'אן רך לעבר המגרש. הסתכלתי עליו ולפתע הוא הסתכל עליי. הוא חייך ונופף לי. הסמקתי. וכשאני מסמיקה אני נראית כמו עגבנייה. לא יודעת למה הסמקתי. הורדתי את מבטי לרצפה ורציתי שהאדמה תפתח את פיה ותאכל אותי.
סיימתי לאכול ונעמדתי. התחלתי ללכת לכיוון הכיתה בחזרה ולפתע שמתי לב שג'אן צועד לידי. נכנסתי לכיתה והתיישבתי המקום הרגיל שלי. לפתע הגיע לפלאפון שלי הודעה.
"ליאן! הנער החדש הזה, ג'אן, נועץ בך מבטים!! את חושבת מה שאני חושבת?!" זאת הייתה שחר. יש לה שיער חום תלתלים, היא מעט גבוהה, ויש לה עיניים בצבע דבש. הסתכלתי עליה במבט מלגלג והיא חייכה אליי וזזה מצד לצד באושר.
הסתובבתי לראות את ג'אן וגיליתי שבאמת הוא נועץ בי מבט. הסמקתי והסתובבתי בחזרה. ראיתי ששחר מחכה לתשובה ממני. לא רציתי לענות. הוא לו עניין אותי בכלל. הוא סתם נראה כמו עוד נער שמתחיל עם בנות וגומר איתן במיטה. השיעור התחיל. לא עניתי לשחר ובסוף השיעור היא באה אליי.
"נו! את סתומה?! הבחור מאוהב בך! עד שסוף סוף מישהו מסתכל עלייך!" אמרה שחר בשקט ובכעס. מה אכפת לה אם מישהו מתחיל איתי? הסתכלתי על ג'אן והיה נראה כאילו הוא שמע אותה, לפי מבטו.
"שחר, זה בסדר. הוא לא מעניין אותי. אם את רוצה לכי תתחילי איתו." היא גם ככה פופולארית ויפה. הסתובבתי לצאת לשיעור חקר ולפתע ראיתי שג'אן עומד מולי
"היי אני ג'אן. מה שמך?" הוא שאל בחיוך. נשמתי עמוק. שחר עצרה את הנשימה. היא בטוחה שהוא מתחיל איתי.
"אני ליאן. נעים להכיר." אמרתי ביובש והרגשתי שאם לא אצא מהכיתה אני אתפוצץ. ג'אן הפנה לי את הדרך כאילו שמע את מחשבותיי. כשהתרחקתי נשמתי עמוק. סוף סוף לבד. לפתע שמעתי צעדים לידי וגיליתי שג'אן צועד לידי. לא הבנתי איך לא שמתי לב לזה קודם. ליבי פעם בחוזקה מבהלה.
"מ.. מה אתה עושה פה? לא היית הרגע בכיתה?" לא הפסקתי לשאול את עצמי איך הוא הגיע לכאן. ג'אן לא הסתכל עליי. הוא הסתכל קדימה.
"כשיצאת יצאתי גם.. אני לא יודע את הדרך לכיתה אז הלכתי אחרייך. את רוצה שאחכה למישהו אחר ללכת אתו, פשוט אני לא יודע את הדרך..?" הוא נראה נבוך. הבטתי ישר.
"זה בסדר.." אמרתי בשקט ואז שתקתי. לא הפסיקו לי המחשבות על העובדה שלא שמעתי את צעדיו קודם לכן והייתי בטוחה שאני לבד. המשכתי ללכת מהורהרת ולא שמתי לב למדרגה שהייתה מלפניי וכמעט נפלתי. ג'אן תפס את ידי במהירות ובזכותו לא נפלתי. זה היה רגע מוזר. הוא לא שחרר את ידי.
"תודה.." אמרתי ושחררתי את ידי. נכנסתי לכיתה בלחץ קטן בבטן.

בסיום הלימודים, הלכתי לבית הקפה בו אני עובדת ונטע, האחראית, רצה אליי במהירות.
"ליאן! למה את לא ענית לפלאפון ולא צלצלת לבית הקפה?!" נטע חיבקה אותי חזק וכעסה עליי בו זמנית.
"הייתי בבית החולים. סליחה שהדאגתי אותך.." נטע הסתכלה עליי בהלם.
"מה בית חו.. בית חולים?! אני ממש מצטערת שצעקתי עלייך, לא ידעתי!" חייכתי אליה.
"זה בסדר.. אני אשלים את השעות שלא הייתי.." אמרתי בחיוך והיא הנהנה.
התחלתי לעבוד.