הסיפור של סינדרלה פרק 14

והנה הפרק כאן! אתן בטח נורא מתרגשות, נכון? טוב, אז אני כבר אתן לכן לקרוא את הפרק ולחסוך ממכן את החפירות הרגילות שלי. תהינו! :)

"נו, בואי כבר!" קראתי מאחורי אל סופי שהסתבכה עם שולי השמלה שלה, ונעלי העקב שלה בידה.
"אבל קשה לי לרוץ עם השמלה הזאת!" סופי קראה כשהיא רצה אלי.
היינו כבר ברחוב שלי, ויכולתי כבר לראות את המכונית של ההורים שלי ממול הבית שלנו. אני רק מקווה שגלוריה מעכבת אותם…
"נו סופי, אנחנו כמעט הגענו!" דחקתי בה בעודי עוצרת בשביל לחכות לה.
"אני יודעת, אני יודעת!" היא קראה עצבנית שנעצרה לידי בשביל לנשום לכמה שניות.
"סופי, את לא רוצה שנתפס, נכון?" אמרתי לה מתנשפת מהריצה.
"לא, אני לא." סופי נשמה נשימה עמוקה (או לפחות ניסתה), ואז מיהרה קדימה, ואני אחריה.
בסופו של דבר הגענו לבית שלי, ומיהרתי לכיוון השער האחורי. יכולתי לראות את גלוריה מנסה לעקב את אמא ואבא במכונית. ההורים שלי נראו די עצבניים, וגלוריה לחוצה יותר מתמיד.
מיהרתי לפתוח את השער ולעבור דרכו, סופי אחרי. היא הזדרזה לעבור בשער ואני מיהרתי לסגור אותו אחריה, אבל חזק מדי. השער נסגר ברעש חזק, ואני סופי קפאנו במקומנו.
"שמעת את זה?" קולו של אבא שלי שאל.
"כן, נראה לי זה מהשער האחורי." אמא שלי הסכימה איתו.
"זה בטח היה סנאי, או משהו כזה." גלוריה מיהרה למשוך את צומת לבם של הורי מהרעש שלי. "עכשיו תעזרו לי למצוא את הפנקס שלי!"
"בסדר, בסדר." אמא נאנחה. "למה הבאת אותו שוב?"
"יש שם חומר לעבודה שלי שלקחתי מההרצאה, ואני חייבת להגיש את העבודה עוד השבוע!" גלוריה קראה נלחצת.
אז ההורים שלי וגלוריה חזרו לחפש את הפנקס האבוד שלה, ואני וסופי מיהרנו אל עבר דלת הזכוכית שקישרה בין הבית שלנו לחצר. היא נראתה בדיוק כמו שהיא הייתה לפני שעזבנו את הבית- סגורה לגמרי למעט רווח קטן שאיפשר לי להכניס לשם אצבע ולפתוח את דלת ההזזה.
נתתי לסופי להיכנס לפני, ואני מיהרתי להיכנס אחריה. סגרתי אחרי את דלת הזכוכית ודאגתי לנעול אותה, ואז רצתי במעלה המדרגות לחדרי וסופי כבר הקדימה אותי והייתה בתוך חדרי. שנינו מיהרנו להוריד את השמלות מגופנו ולשים חזרה את הבגדים הזרוקים שלבשנו מקודם.
בדיוק שאני התאבקתי נעלי העקב המטופשות, שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת כעבור כמה שניות.
שיט!" סיננתי ופשוט בעטי את העקבים מרגליי. אני לא יכולה להוריד אותם בצורה נאותה מרגליי, אין מספיק זמן לזה.
סופי הורידה את השמלה מעצמה ונשארה רק עם בגדים תחתונים, ואני לעומתה עדיין הייתי עם השמלה הארורה והרוכסן שסירב להיפתח.
"סופי, תעזרי לי!" האצתי בה, והיא מיהרה לפתוח את הרוכסן של שמלתי.
הודיתי לה בזריזות בזמן שמיהרתי להוריד את השמלה מגופי, ולקחתי את החולצה שלבשתי קודם והחלקתי אותה חזרה על גופי.
"אמנדה?" שמעתי את קולה של אמי קורא מלמטה.
"מה?" קראתי חזרה בזמן שנאבקתי עם המכנסיים.
"מה את עושה?" היא שאלה, וקולה נשמע יותר ויותר קרוב. יכולתי לשמוע את חריקת המדרגות, וזה אומר שאמא עולה במדגרות אל עבר חדרי וכל שנייה יכולה לבוא ולגלות אותי ואת סופי.
העפתי מבט לסופי שכבר הייתה לבושה, והיא לקחה מגבון מהשידה שלי ומיהרה להסיר את האיפור מפניה.
"אני עובדת על משהו!" קראתי חזרה את הדבר היחיד שעבר לי בראש שסוף סוף הצלחתי לשים את המכנסיים על גופי.
"על מה את עובדת?" קולה של אמא עכשיו היה ממש קרוב לדלת, ואני מיהרתי לרוץ אל עבר הדלת והשענתי את כל משקל גופי עליה בשביל למנוע מאמא להיכנס (לפחות לעכשיו).
"אה…" לא הייתי בטוחה מה לומר, ואז שמתי לב למסכה של סופי נחה על הרצפה, ונזכרתי בתירוץ לאבא שלי. "לפרויקט לבית ספר!"
סופי זרקה לעברי את חבילת המגבונים, ואני תפסתי אותה בידי והוצאתי ממנה מגבון אחד, וסופי מיהרה לאסוף את השמלות והנעליים מהרצפה ולהכניס אותה לארון שלי.
אני ניגבתי את פרצופי וניסיתי להוריד ממני כל זכר של איפור, ואמא כבר הגיע לדלת חדרי ודפקה עליה קלות. "אני יכולה להיכנס?"
"רק שנייה." השבתי לה וראיתי שסופי כבר סיימה לדחוס את כל הדברים לארון ולסגור אותו אחריה. היא הנהנה לאות חיוב, ופתחתי לאמא את הדלת.
על מה-" אמא התחילה לומר, אבל אז עצרה בעצמה שהביטה בי בעניים פעורות. "מה קרה לפנים שלך?!" היא קראה נבהלת.
"מה קרה לפנים שלי?" שאלתי אותה כלא מבינה. התקדמתי אל עבר המראה בחדר שלי, והבטי בעצמי. "אה, זה." במקום להוריד את האיפור מהפנים שלי, אני רק מרחתי אותו על הפרצוף שלי ונראיתי כמו חיה מזוויעה.
"מה עשית לפנים שלך?"אמא חזרה על דבריה שוב וסובבה אותי אליה, סורקת את פני.
"אה… זה עבודה לבית ספר." אמרתי לה וחזרתי על אותו תירוץ מטומטם.
"הבית ספר אמר לך למרוח איפר על הפנים שלך כאילו את עומדת לצאת למלחמה?" אמא קראה ומיהרה לקחת את מגבוני האיפור שהשארתי על הרצפה.
"אה, זה יותר אני." סופי אמרה והרימה את ידה כמודה באשמה.
"למה איפרת אותה ככה?" אמא שאלה את סופי כשהיא הוציאה מגבון מהחבילה ומיהרה להקריב אותו לפרצוף שלי.
"זה לפרויקט," מיהרתי לומר. "לצילום."
"צילום?" סופי שאלה, ואמא הרימה גבה למראה המופתע שלה. "אה, כן, צילום!" היא מיהרה להסכים.
"אמנדה, לא ידעתי שיש לי צילום." אמא אמרה בזמן שניגבה מפני את האיפור שאני לא הצלחתי להסיר מפני כמו שצריך.
"לא, אין לי." הסכמתי איתה. "לסופי יש."
"סופי?" סופי קראה מעוצבנת. "זאת אומרת, כן! יש לי!"
"אבל חשבתי שאת לא אוהבת אומנות." אמא אמרה לסופי במבט מבולבל אחרי שגמרה להוריד את האיפור מפני.
"אני החלטתי לנסות, זה לא יכאב, נכון?" סופי משכה בכתפיה.
"אוקי, אם את אומרת." אמא משכה בכתפיה. "רק רציתי לשאול אותכן משהו, אבל זה לא נראה לי כבר משהו חשוב."
"את יכולה לשאול כל דבר." הבטחתי לה ולקחתי את המגבון המלוכלך מאיפור מידה אל עבר פח הזבל.
"אני פגשתי את התאומים ליד האוניברסיטה, הילדים של רוז." היא סיפרה, אבל כמובן שאני ידעתי על איזה תאומים היא מדברת. "והם טענו שהם ראו אותך ואת סופי מחוץ לבית מחופשות, ושאתן הולכות לנשף."
אני וסופי החלפנו מבטים, ואז פרצנו בצחוק (מזויף).
"מה נעשה מחוץ לבית?" שאלתי צוחקת. "ואת גם יודעת שאני שונאת את ליל כל הקדושים!"
"כן, מה באמת חשבתי לעצמי." אמא צחקה גם כן. "הם בטח בלבלו אותך עם מישהי אחרת."
"לגמרי." הסכמתי איתה ונרגעתי מהצחוק (המזויף) שלי.
"טוב, שהיה לכן לילה נעים." אמא נפנפה בידה להתראות ויצאה מהחדר, סוגרת את הדלת אחריה.
אחרי כמה שניות שהיה בטוח שהיא לא תחזור, אני וסופי התנשפנו בהקלה.
"כמעט תפסו אותנו." נאנחתי, ואז קפצתי שהדלת נפתחה שוב, והפעם גלוריה עמדה בפתח.
"תגידו, אתן לא יודעות להתחמק מהבית כמו שצריך?" היא התלוננה וסגרה את הדלת אחריה.
"סליחה באמת שלא יצאתי החוצה בבגדים של נינג'ה." התנצלתי בציניות בפני גלוריה.
"טוב, אני יכולה לכעוס עליכן אחר כך, תספרי לי איך היה!" מכועסת היא הפכה לנרגשת כמו ילדה בת 12. כן, זאת אחותי.
"את בחיים לא תנחשי!" סופי קראה נרגשת גם כן.
"מה קרה?" גלוריה התיישבה על המיטה שלי. "תספרו לי הכל!"
אז זה יצא שסופי חפרה לגלוריה עליה ועל אנדי הרומנטי (בחיים לא ידעתי שיש בו צד כזה), ואני רק שתקתי לכל אורך הסיפור. חשבתי על ראיין, על השיחות שלנו, על המגעים, המבטים, הנשיקה המדהימה ששמרתי לאחד המיוחד… כמה שניסיתי לשנוא אותו, להרגיש אליו בדיוק כמו שהרגשתי פעם, הבנתי שזה לא יקרה יותר, אחרי שהבנתי שהבחור שאני אוהבת והבחור שאני שונאת הוא אותו בן אדם. אני רוצה לשנוא אותו, הוא לא בן אדם! הוא בבון חסר רגשות, כמו רוב הגברים. אבל הוא הראה לי את הצד האחר שבו, הצד המתוק והרומנטי שכל בחורה רק יכולה לחלום שהיה בגבר. כל הרגשות שלי התערבבו לסלט אחד ענקי שלא ידעתי אם לאכול בתיאבון או לזרוק לזבל. אני כל כך מבולבלת…
"אמנדה? אמנדה!" גלוריה קראה והוציאה אותי מהמחשבות שלי.
"מה?" שאלתי בקול שקט.
"נו, נתתי לסופי לחפור לי על הקנגורו שלה, הגיע הזמן לספר לי על הרומיאו שלך!" היא התרגשה, ופני ישר נפלו. "הוא היה עד כדי כך מכוער?" היא צחקה, אבל הפסיקה שראתה שהבעת פני לא השתנתה, אפילו לא לחיוך קל.
"סופי, מי זה?" גלוריה פנתה לסופי, אבל היא גם שתקה.
"כדי שאני ישאיר אותכן לבד." סופי אמרה וקמה מהמיטה, יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת אחריה.
"מה קרה, אמנדה?" גלוריה שאלה ושמה את ידה על כתפי. "מי זה?"
אבל במקום לענות לה, הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו שלא עשיתי הרבה זמן. אני התפרקתי ובכיתי על כתפה של גלוריה, כמו תינוקת מגודלת.
היא ניסתה להרגיע אותי, לנחם אותי, לשאול אם אני בסדר. אבל מכל פריקת הרגשות הזאת, אני הבנתי רק דבר אחד, ואני לא יכולה להתווכח עם זה: אני מאוהבת בראיין מקליין.

הבטי במראה שהייתה תלויה בלוקר של סופי וסידרתי את כובע הצמר על ראשי.
"נו, איך את?" סופי שאלה בזמן שסידרה את הספרים שלה בתוך התיק.
"מה נראה לך?" שאלתי כמובן מאליו והצבעתי על פני.
"את נראית לי דווקא בסדר בתור מישהי שמאוהבת בראיין." היא משכה בכתפיה.
"למה שלא תצעקי את זה יותר חזק, שכל סן פרנסיסקו תשמע!" התלוננתי.
"סליחה, הייתי חייבת." היא צחקקה וסגרה את התיק שלה. "אני לא מאמינה שהשרמנט המסתורי שלך זה המטומטם הזה."
"גם אני לא." נאנחתי ונשענתי על הלוקר השכן לסופי.
"הוא בכלל שלח לך הודעות או משהו כזה?" היא שאלה שסגרה את הלוקר שלה והלכה ביחד איתי לכיתת כימיה- הכיתה האחרונה של היום.
"הוא ניסה, אני לא עניתי לו." אמרתי לה את האמת.
"אז פשוט סיננת אותו?" היא שאלה נדהמת.
הנהנתי לחיוב וייצבתי את התיק שלי על כתפי. "אני לא רוצה לדבר איתו, בהחלט לא עכשיו."
"מה גלוריה אומרת על זה?" היא שאלה.
"היא מרוכזת בעבודה שלה, היא אמרה שהיא חייבת להגיש אותה כבר מחר." סיפרתי לה כשהגענו לדלת הכיתה של מר אוניל.
"הבנתי." היא הנהנה.
"ומה איתך ואנדי? אני לא היחידה כאן עם סיפור אהבה מותח." גיחכתי שנכנסנו לכיתה. מר אוניל הרים את ראשו מהמחשב שלו וראה אותנו, ואז הוריד אותו חזרה למחשב וחזר להקליד.
"הוא חולה, אז היום הוא לא בא לבית ספר." היא הזכירה לי שהתיישבה במקום שלה ואני במקום שלי לידה.
"אה, נכון."
"אבל הוא כן התקשר אלי אתמול." היא הוסיפה, ואז התחילה לספר לי על השיחה המדהימה שלה ושל אנדי שנמשכה כשעה, עד שמר אוניל קרא לי.
"אמנדה?" הוא קרא מאחורי שולחנו.
"כן, מר אוניל?"
"בואי לכאן שנייה." הוא סימן לי לבוא אליו, אז קמתי ממקומי והלכתי לעברו.
"תקשיבי, אני יודע שהצבתי לך את הגבול לסוף הסמסטר, אבל נראה לי שזה לא יעבוד אם הציון שלך הוא כבר 'נכשל'." הוא אמר וסובב את המחשב שלו אליי בשביל שאוכל לראות. על צג המחשב ראיתי את הציונים שלי, ומה שהכי בלט היה ה'נכשל' שלי בכימיה.
"אז זה אומר…" נאנחתי, למרות שאני כבר יודעת מה התשובה.
"תישארי כאן אחרי בית ספר , ואני יכיר אותך לתלמיד שיעזור לך ללמוד." הוא השלים את המחשבה שעברה לי בראש.
"בסדר." נאנחתי וחזרתי למקומי ליד סופי בדיוק שהפעמון צלצל והמון התלמידים נהרו אל תוך הכיתה.
זה נדמה היה שהשיעור נמשך שעות, אבל בסופו של דבר הצלצול נשמע וכל התלמידים מיהרו לברוח מהכיתה.
"אני אחכה לך בחוץ." סופי הבטיחה ויצאה מהכיתה, ואני התקדמתי אל עבר השולחן של מר אוניל.
"אז, מי זה החנון שעומד ללמד אותי?" שאלתי אותו ונשענתי על שולחנו.
"אני דווקא לא הייתי משתמש במילה הזאת." הוא גיחך והקליד משהו במחשב הנייד שלו.
"אה, סליחה, לא הכוונתי להעליב אותך." התנצלתי והסמקתי במבוכה.
"לא, הוא פשוט לא 'חנון'." הוא צחק.
"אז מה הוא?" שאלתי בהרמת גבה.
"הוא- או, הנה הוא!" הוא קרא בשמחה שהדלת של הכיתה נפתחה, אבל אני אפילו לא טרחתי להביט מי זה, וזה גם לא ממש משנה לי.
"אתה הולך ללמד את הבחורה הצעירה הזאת." מר אוניל אמר לו והחווה לעברי. "זה עונש מספיק טוב להריסת המבחנות?"
הריסת מבחנות? העפתי מבט בתלמיד שעמד בפתח הדלת, וליבי החסיר פעימה. "אתה צוחק עלי…" מלמלתי לעצמי.
"מעכשיו אמנדה, ראיין מקליין יעזור לך בלימודי הכימיה שלך." מר אוניל חייך אלי, ואז חזר להקליד במחשב שלו.