נשבעת שתחזור- פרק 12.

"בוקר טוב" שמעתי מתוך שינה את הקול של אימא ומיד אחר-כך את התריס נפתח.
"אימא נו את יודעת שאני שונאת שאת עושה את זה" הכנסתי את ראשי מתחת לשמיכה.
"אין ברירה, קומי" משכה את השמיכה ממני ואני כתגובה השמעתי קול של עצבים.
"7:30 יהלי, תקומי" נזפה בי שנית.
"אני קמה" הרמתי את הנייד שהיה על השידה והסתכלתי על השעה על מנת לאמת את דבריי אימא.
אימא יצאה מחדרי ומיד לאחר יציאתה עברתי למצב ישיבה על המיטה, קמתי ממנה עם עיניים עצומות והלכתי אל חדר המקלחת כדי לצחצח שיניים ולשטוף פנים, אך המקלחת הייתה מאוישת על ידי אורי.
"בוקר טוב" אמר באופן לא ברור בעודו מצחצח שיניים.
"בוקר" שפשפתי את עיניי.
אורי ירק את כמות המים שהייתה בפיו והסתכל במראה, "הכנתי לך הפתעה" אמר ולא הסתכל עליי כלל.
"איזו הפתעה?" לקחתי את מברשת השיניים שלה ומילאתי אותה במשחה.
"הפתעה שתפתיע" העביר ניגוב בפה עם המגבת ויצא.
"חפרן" מלמלתי לעצמי.
סיימתי לעשות את סידוריי במקלחת והלכתי לחדרי להתארגן, התלבשתי לבית הספר וירדתי למטה כדי לקחת את כריך השוקולד שלי ולצאת לדרך.
"יהלי" אמרה אימא בעודי מכניסה את כריך השוקולד שלי לתיק.
"מה?" התעסקתי בריצ'רץ' שלא נסגר.
"חבר שלך מוזמן היום לארוחת שישי" הסתכלה עליי.
הריצ'רץ' עף מידי ונשבר "חבר שלי?" חזרתי על מילותיה בשביל לבדוק את שמיעתי.
"כן, אורי אמר שיש לך חבר" אמרה אימא בחיוך.
"בן של.." מלמלתי.
"יהלי" הרימה אימא את קולה "את יודעת שאני שונאת שאת מקללת וחוץ מזה זה לא דבר רע, אני שמחה מאוד" חייכה לעברי.
חייכתי אליה חיוך צבוע "אני אלך ברגל היום" ויצאתי מיד מהבית נבוכה.
בראשי ראיתי תמונה של אורי קשור לכיסא ואני מכה בו בכל כוחי, אם הוא לא היה אחי זה ממזמן היה קורה.
***
"גברת כהן אני ממש גאה בך" צבטה אותי מלכה המנהלת בכניסה לבית הספר וחייכה.
חייכתי אליה חיוך צבוע "גם אני גאה בי" הוספתי.
"חוצפנית נשארת חוצפנית, גשי לכיתה שלא תאחרי" נשארה עם החיוך מקודם.
"כן, בטח" עזבתי אותה במסדרון והמשכתי.
התיישבתי במקומי וחיכיתי כמובן שיגיע הצלצול, זה לא שיש לי יותר מידי עם מי להיות.
פתחתי את הפייסבוק שלי, רציתי לשלוח למאור הודעה, לצערי זאת הדרך היחידה שלי לתקשר איתו.
שלחתי לו את שמו והמתנתי לתשובה.
"בוקר טוב" נכנסה לשם שינוי מורה אחרת, מורה שאני לא מכירה.
"אבל המורה עוד לא היה צלצ.." אמר עומרי ומיד באמצע המשפט היה צלצול.
"היה, היה" חייכה לעברו המורה הצעירה.
"איפה תמר?" שאלה חלי.
"תמר חולה ולכן אני אחליף אותה" אמרה המורה "אני מישל" הציגה את עצמה.
"שיעור חופשי?" צעק טל בשמחה רבה.
"אני מרשה לכם לעשות מה שאתם רוצים אבל שהיה בשקט מוחלט" חייכה לעבר הכיתה.
כל הבנות התאספו והתחילו לדבר על בגדים, והבנים על כדורגל, ואני כמובן ישבתי לבד.
פתחתי את הפייסבוק וראיתי שמאור קרא את ההודעה אך לא ענה עליה.
אז החלטתי להוריד מהאגו שלי ולשלוח עוד אחת 'מאור אני צריכה ממך טובה דחוף בבקשה תענה לי'. כיביתי את המסך ודקה לאחר מכן הרגשתי רטט בידי.
'מה את צריכה?' ענה לי בקרירות.
'אימא שלי הזמינה אותך לארוחת שישי היום ב20:00' עניתי במהרה, מפחדת שהוא יעלם.
'למה שאימא שלך תזמין אותי לשישי?'
'כי היא חושבת שאתה חבר שלי' לחיי היו סמוקות אך הוא לא ראה זאת.
'אני אגיע' רשם ויותר כבר לא דיברנו.
"מי מגיע לארוחת שישי?" הבהיל אותי טל שעמד ממש מאחוריי.
"סתם בן דוד שלי" גמגמתי.
"ואימא שלך חושבת שאתם חברים?" התעצבן עליי קלות ולא הבנתי מדוע.
"מה? לא. טל אתה עוקב אחריי?" ניסיתי להפוך את עצמי לקורבן.
צקצק לעברי לשלילה והלך. הוא קצת מוזר. אוקיי קצת הרבה.
כססתי ציפורניי והסתכלתי על כולם, שליש מהכיתה הזו צבועים.
אני רואה את נטלי מהצד מחבקת את חלי ורק אתמול היא אמרה לדניאל כמה שהיא שונאת אותה. אני שונאת פה את כולם ללא ספק אפילו קטן. עדיף להיות לבד מאשר עם חברים כאלה.
***
"מתי אמרת לו לבוא?" צעקה אימא מלמטה כשאני בחדר מתארגנת לשישי.
"20:00" צעקתי לעברה.
"יהלי כבר 20:15" צעקה אליי בחזרה.
יכול להיות שהוא לא יגיע? לא דיברנו לעומק על הנושא ויכול להיות שסתם רצה להיפטר ממני.
"שלום, ברוך הבא" שמעתי את אימא מלמטה.
שמתי את הסנדלים השטוחות שלי עם הזהב וירדתי למטה במהירות.
"אני מצטער על האיחור" אמר מאוחר בחיוך.
"זה בסדר חמוד" נשקו אחד לשני ללחי "בוא שב" המשיכה אימא ופינתה לו את מקומו.
"מה קורה גבר?" שאל מאור את אורי והפנה אליו את ידו.
"בסדר" נתן כיף קל לידו של מאור כאות לשלום.
ירדתי במדרגות ומאור בהה בי וחייך חיוך קטן וצדדי, בקושי היה ניתן להבחין בו.
מאור נעמד והיה כבר חבוש כיפה על הראש, הוא התחיל לקדש כי הוא הגבר הגדול מבינו לבין אורי. הוא התיישב בדיוק מולי, הוא בחן את כל מה שאכלתי, ואם אימא לא הייתה אני חוששת שהייתה דממה מופתית.
***
"תודה רבה, היה נורא טעים" חייך מאור לאימי והניח את הצלחת שלו על השיש.
"תודה אימא" אמרתי לעברה. פיניתי כמה צלחות מהשולחן והוא פינה אחריי, נפגשנו אחד ליד השני בכיור "אנחנו צריכים לדבר" הוא לחש לעברי, ללא חיוך, ללא הסבר והלך שוב אל השולחן. נשארתי המומה מול הכיור, קצת חוששת ובולעת רוק.
"תודה אימא" אמרתי לה שוב "בוא אני אראה לך את החדר שלי" מצד אימא הוא היה נראה כמו החבר החדש שלי, אבל מצידי, זה היה רק בשביל לדבר.
עלינו במדרגות ונכנסנו לחדר שלי הוא בחן כל פריט ואני עמדתי ליד הדלת כשהיא סגורה ולא פציתי את פי, הרי הוא רצה לדבר איתי ולא אני איתו.
הוא התיישב על המיטה שלי וסימן לי לשבת, הנהנתי לשלילה.
"דבר" ציוויתי עליו קצת בעצבים כאילו שלא עשה לי טובה הרגע עם הארוחה הזאת.
הוא הסתכל עליי ויכולתי לחוש דרך המבט שהוא עצבני.
הוא קם והתחיל ללכת לכיווני, הוא בא לפתוח את הדלת אך חסמתי לו אותה בעמידתי.
"זוזי" אמר.
"לא" התגריתי בו.
תוך שנייה של תגובה מהירה מצידו יכולתי לחוש בשפתיו בתוך שפתיי ואת לשונו עמוק בפי, ידו הימנית מכורבלת בתוך שיערי על העורך וידו השנייה על האגן שלי, מרימה טיפה את החולצה.