סודות | 14

העיניים שלי נפקחו אחרי שהתודעה חזרה אלי אט אט, והרגשתי מין כאב עמום בעיניים. אור שמש בהיר חדר לחדר דרך החלון הפתוח, מסנוור, וניכר שלא היה שום זכר לחורפיות של אתמול מלבד לכמה שלוליות שנקוו על הכביש.
שכבתי על הבטן, סנטרי טמון בכרית ובאנחה קלה הסתובבתי על גבי, מתמתחת. רק אז נזכרתי שדן ישן איתי אתמול, ושעכשיו אני לבד בחדר. התרוממתי על זרועי והסתכלתי מטה. המיטה הנפתחת שעליה דן שכב בערב הייתה כעת סגורה ומוחזרת למקומה, מתחת למיטה, כשהשמיכה שהייתה עליה מקופלת בקצה השני של המיטה שלי, ועליה הונחה הכרית שעליו ישן. אילו לא זכרתי את עיניו שננעצו לי לפני שנרדמתי, את חומו כנגד עורי ואת הבל פיו החם שליטף את עורי והבחנתי בו עד אמצע הלילה, לא הייתי מאמינה שמישהו מלבדי ישן כאן קודם.
צלעתי מהמיטה בדרך לאמבטיה, נתקלת בדן שבדיוק יצא ממנה לחדרו. הוא לבש את החולצה מאתמול, שיערו פרוע ושקיות שחורות דהויות מתחת לעיניו. הוא הביט בי קצרות, ניחוח של אפטרשייב ומשחת שיניים נידף ממנו. נזכרתי באתמול, כשנעמד מולי, בוחן אותי ולוחש שאני יפה. זה גרם לי לבטן שלי להתהפך ושאפתי אוויר במהירות כאילו אני מפחדת לא להצליח לנשום. הוא הניד לעברי בראשו. "בוקר טוב."
לפני שהספקתי לענות הוא עקף אותי ונכנס לחדרו, סוגר את הדלת מאחוריו. כשירדתי למטה, דן כבר הכניס את הכריך שאמא הכינה לו, רוכס את תיקו. נעמדתי לצידו בחיוך, תיקי על כתפי, בתקווה שיתחשק לו להסיע אותי שוב לבית הספר, ולחלוק את הבוקר כמו בפעם שעברה, אך הוא רק אחז את תיקו בידו ויצא מן הבית, בלי לומר מילה. נשארתי דוממת מאחור, המומה.
הכעס המתחמם הזה בתחתית הבטן ליווה אותי לאורך כל היום, ועד לסוף השבוע. במשך שלושה ימים מאז בוקר השתיקה ההוא, רתחתי עם עצמי. דן התעלם ממני בכל בוקר, בכל אחר צהריים ובכל ארוחת ערב. גם כשנתקלנו בבקרים ובערבים בבית, בכניסה למקלחת או כשיצאנו מהחדרים, הוא המשיך לעסוק בשלו כאילו אני לא קיימת בכלל. המבטים התוהים של אמא לא איחרו להגיע וננעצו בי בשאלה כבר בארוחת הערב של היום הראשון לשתיקה. אורן איגד את כולנו סביב שולחן מכובד כדי לבשר לנו על איזה פרויקט שקיבל בעבודה.
"זה נפלא, אבא," אמר דן ולעס תפוחי אדמה מצלחתו. בדרך כלל הוא ישב לצידי, אך הפעם ישב בקצה המרוחק ביותר ממני והתעמק כל הערב עם אבא בשיחה רצינית, כאילו משתדל לא להשאיר רגע אחד שקט כל זמן שהוא לצד השולחן. אמא התיישבה מולי, מביטה בי בסקרנות. ניסיתי להתעלם בכוח ממבטה הבוחן והמציק עד שהעדפתי לעלות למעלה, משאירה צלחת חצי מלאה מאחורי.
"את לא רעבה?" שאלה אמא, מבטה התמה עוקב אחרי כשעליתי במדרגות.
"לא במיוחד," הפטרתי, מביטה כל הדרך בדן שלא הרים אלי את מבטו לרגע.
ביום שישי בבוקר ירדתי מהחדר אל המטבח, שהיה ריק מדמותו של דן. הכנסתי בנינוחות את הכריך לתיק שלי, מרגישה מעין הקלה מתוקה וקלילה מתפשטת בי כשעיניו המתעלמות של דן לא בחדר ודמותו לא כאן, מאיימת עלי בשתיקתה.
תהיתי אם בכלל התארגן היום לבית ספר מאחר שנזכרתי בשגם נתקלתי בו בדרך לשירותים או שמעתי אותו כל הבוקר. לא העזתי לפתוח את דלת חדרו הסגורה ולבדוק, אז הנחתי שהוא כנראה עוד ישן. אך כשיצאתי מהבית לכיוון תחנת האוטובוס, גיליתי להפתעתי שהמכונית השחורה שלו בכלל לא בחניה.
התיישבתי על ספסל הבטון המקולף של תחנת האוטובוס המקורה. קירות התחנה הקטנה היו גם הם מקולפים מצב כתמתם שדהה ונהרס עם הזמן, ועל חלקים אחרים של הקירות הודבקו מודעות צבעוניות – נערה בת חמש עשרה שהציעה שירותי בייביסיטר, סטודנט בן עשרים ושלוש שנתן שיעורים פרטיים לבגרויות במתמטיקה – ושתי מודעות אבל מצהיבות וישנות. האוטובוס שלי איחר בשבע דקות ובדיוק כשהדלקתי שוב את הפלאפון לראות מה השעה, כאילו שזה יזרז את האוטובוס, הגיח אופנוע מפינת הרחוב. הוא התחיל להאט בשלב מסויים, כנראה כשקלט אותי עד שנעצר ממש מול התחנה. הנהג קם מעל האופנוע והרים את הכיסא, שולף מתוכו עוד קסדה. הוא לבש קפוצ'ון שחור ועליו ילקוט בית ספר כהה, מרופט ומוכר. נעמדתי בחיוך מהספסל, נוטלת מגברי את הקסדה שהגיש לי וחובשת אותה במהירות על ראשי.
"איזה טיימינג יש לך, שתהיה בריא."
"כמו סופרמן," אמר והתיישב שוב על האופנוע. התיישבתי מאחוריו, נצמדת עם חזי לתיק שעל גבו ומלפפת חזק את זרועותיי סביב מותניו. "מציל עלמות במצוקה מלאחר לשיעור לשון."
הוא התחיל לנסוע, מאיץ את מהירותו. הרוח הכתה בזרועותיי והשיער שלא נכנס לקסדה והיה מפוזר על גבי הוטח בו שוב ושוב. גברי האט כשהתקרבנו לתיכון, רבע שעה לפני הגעת האוטובוס, והחנה את האופנוע בסמטה צדדית שהייתה קרובה לשער האחורי. הוא הכניס את שתי הקסדות מתחת לכיסא ותחב את המפתחות לכיסו. הצמדתי נשיקה ללחיו.
"סופרמן הג'ינג'י שלי."
"לרשותך תמיד." הוא שילב את אצבעותיו בשלי וגרר אותי לכיוון השער.
"אתה הצלת אותי מאתי, אתה יודע מה זה אומר? אני חייבת לך את החיים שלי!"
"אני יכול להסתפק גם בבנך הבכור."
הוא ליווה אותי דרך המסדרון החיצוני של שכבת כיתות י'. "אני יכולה להתמודד עם מחיר כזה."
נעצרנו ליד הכיתה שלי. הוא הרכין את ראשו אלי. "את שומעת?"
הרמתי אליו את מבטי.
"יש לנו משחק בחמישי הבא. אם ננצח בו, נעלה לגמר. זה משחק ממש חשוב ואני מאוד רוצה שתבואי. מה את אומרת?"
"אני, כאילו, קמע המזל שלך?"
תחבתי קווצת שיער מאחורי אוזני, מסיטה מעט את הפוני מעל מצחי. גברי שלח את ידו אלי וכיסה את מצחי בפוני שהוזז הצידה. "אל תחמיאי לעצמך יותר מדי!"
"כואב לך להגיד שכן?"
"כן, זה נורא כואב לי." העיניים החומות והגדולות שלו ננעצו בי עכשיו, אחרי שבחנו את המצח שלי. "אז זה כן?"
"מה כן?"
טליה הגיחה משום מקום ונעמדה לידינו, מניחה את ידה על זרועו של גברי. גברי הרים מעט את ראשו לאחור. "משחק. בחמישי. תבואו, שתיכן."
"אחלה," הנדתי בראשי, שולחת מבט אל טליה כדי לוודא שזה בסדר.
"מה את ישר קופצת ומסכימה?" היא שאלה, מביטה בי במבט תמה. היא החזירה את מבטה אל גברי, מרימה אליו את ראשה רק מעט. היא לא הייתה צריכה, כמוני, להתאמץ כדי להביט לאנשים גבוהים בעיניים. "דן יהיה?"
גברי גלגל עיניים. "סביר להניח שכן. את יודעת, אנחנו קבוצה."
היא משכה בכתפיה, מתעלמת מההערה הצינית שלו. "אז מבחינתי זה בסדר."
הצלצול המטרטר נשמע בשיא חוזקו מעלינו, והתלמידים סביבנו החלו ללכת לכיתותיהם. "בסדר, אז אני שומר לכן מקומות," אמר גברי, מסדר את תיקו על כתפו.
"טובים, אני מקווה," אמרה טליה והשתיקה את הטלפון שלה.
"ברור," מלמל.
טליה הרימה את ידה לטפוח על כתפו. "אנחנו ממש קמע המזל שלך, אה?"
"אל תחמיאי לעצמך," אמרתי בחיוך, קורצת לגברי. גברי החזיר אלי חיוך וטליה אחזה בידי. "טוב, אתי."
היא נפנפה קלות אל גברי וגררה אותי אל הכיתה, ממהרת להתיישב, דקה לפני שאתי, המורה ללשון, נכנסה לכיתה בפרצוף זעוף. טליה העתיקה במהירות יוצאת דופן את מה שאתי התחילה לכתוב על הלוח כשאני רק פתחתי את המחברת בדף חלק. "דן עוד מתעלם ממך?"
המהמתי בשקט כשאתי שלחה מבט בוחן אל הכיתה. היא הסתובבה שוב אל הלוח. "אני לא יודעת מה הסיפור שלו! אני לא עשיתי לו כלום, אני בטוחה בזה. ההיפך."
היא הנידה אלי בראשה בשאלה, לא מתיקה את מבטה מהלוח.
"זוכרת שאמרתי לך שצבענו את החדר?"
"נו?"
"אז באותו ערב הוא ישן אצלי בחדר."
היא שלחה אלי מבט המום.
"תירגעי!" לחשתי. "החדר שלו היה מסריח מצבע."
היא חייכה חצי חיוך לא מאמין. "נו?"
גלגלתי עיניים לנוכח תגובתה. "היינו קרובים, היה נחמד, הוא היה כל כך בסדר. ואז בבוקר – הוא התהפך עלי! אני לא יודעת מה עשיתי לו, אבל מאז הלילה ההוא הוא לא מדבר איתי. שום כלום."
"איזה ילד מוזר," מלמלה ועצרה לרגע את כתיבתה השוטפת. הנחתי בחבטה את העט על מחברתי. "לגמרי."
אתי התחילה לדבר, להסביר את החומר החדש ואני וטליה השתתקנו. בסוף השיעור, כשטליה ארזה את חפציה לקראת השיעור הבא היא אמרה, "למה עד עכשיו לא שאלת אותו, דיברת איתו על זה?"
"את לא ראית אותו," מחיתי. "הוא מתחמק ממני כאילו אני מצורעת. הוא פשוט לא רוצה לדבר איתי."
"אוי, אל תהי תינוקת!" היא נשענה על השולחן עם זרועותיה, מעלי. "מה כבר יש לך להפסיד?"
משכתי בכתפי.
היא נאנחה. "תקשיבי. אתם לא צריכים להיות חברים טובים. אתם שניכם צריכים להבין שאתם חיים עכשיו באותו בית, וצריך להיות ביניכם שלום בית – שלום בבוקר, שלום בערב, בלי עוינות. מה הבעיה פה?"
קמתי, גוררת את הכיסא שלי לאחור. "הבעיה היא שהוא התחיל להיות עוין אלי, ככה סתם, בלי סיבה."
היא גלגלה עיניים. "תעשי מה שאת רוצה, אני במעבדה," אמרה ופילסה את דרכה דרך השולחנות, החוצה מהכיתה.
חמשת השיעורים הבאים עברו עלי במין זמן מעורפל כזה. במשך כל הזמן הזה עברתי בזיכרוני על הלילה ההוא, מה אמרתי, מה עשיתי, בניסיון לאתר את הטעות שגרמה לדן להתעלם ממני ככה. הצלצול לסוף היום העיר אותי מהרהוריי. חטפתי את התיק ממרגלות שולחני, ארזתי את ספרי הלימוד והמחברות ויצאתי לכיוון השער הראשי. טליה השתחררה מוקדם יותר באותו יום, לאחר ששיעור ביולוגיה התבטל לה, וגברי יסיים ללמוד רק בעוד שעתיים, כך שלא הייתה לי שום דרך לחזור הביתה מלבד האוטובוס. העובדה הזו משום מה לא הפריעה לי בכלל. תחבתי את האוזניות לאוזניים, מוכנה לבלות קצת זמן איכות עם בלאק אייד פיס. כשיצאתי מגבולות בית הספר, צועדת בצעדים מהירים את תחנת האוטובוס – חמש דקות הליכה מבית הספר – הבחנתי במכונית שחורה ומוכרת שחנתה ממש מול הכניסה, סמוך למדרכה צבועה אדום לבן. התעלמתי ממנה והמשכתי להתרכז במוזיקה שהקשבתי, כשראיתי בזווית העין שהמכונית החלה לנסוע לצידי, זוחלת על הכביש במהירות הליכתי. הפניתי את ראשי שמאלה, אל המכונית, מנסה לראות מבע לחלונות. החלון הקרוב אלי נפתח, ודן נראה יושב במכונית, נינוח כשמשקפי שמש שחורים מכסים את עיניו. כשזיהיתי את דמותו פלבלתי בעיניי והחזרתי לקבע את מבטי בדרך שמולי.
בעדינות הנמכתי את המוזיקה שנשמעה באוזניות שלי, מחכה לראות מה יאמר.
"את הולכת הביתה?" שאל.
התעלמתי.
הוא המשיך לנסוע לצידי. מכוניות חלפו מצדו השני, צופרות לו בכעס, אבל הוא המשיך בשלו. "נטע?"
"מה אתה רוצה?"
"לדבר."
"כשמתאים לך – מדברים. כשלא מתאים לך – מתעלמים ממני במשך שלושה ימים כאילו אני איזו זרה שפלשה לך לבית. כמה נוח."
"תפסיקי עם הדרמות, בסדר? תיכנסי למכונית וזהו."
הנדתי בראשי לשלילה, משלבת את זרועותיי על בטני. "ממש לא."
דן שתק והמשיך לזחול בשולי הכביש, בקצב הליכתי. הגברתי את צעדיי עד שהגעתי לתחנה והתיישבתי על ספסל המתכת הקרירה, משכלת את רגליי. ידיי היו עדיין משולבות ברוגז. דן נעצר מול התחנה הריקה מלבדי וישב דומם במכונית. ידיו היו על ההגה, ומבטו נעוץ בכביש שלפניו בעוד המנוע עוד מטרטר בשקט. הסטתי את מבטי הצידה, משתדלת להתעלם ממנו כמה שאפשר. במבט קצר אל השעון שבטלפון, האוטובוס צריך להגיע רק עוד עשר דקות, ולא נראה שדן עומד להתייאש בקרוב. חזרתי להביט בו בדיוק כשהוא הסיט את מבטו מהכביש אליי. לא ראיתי את עיניו מבעד לזכוכית השחורה, אבל ידעתי שמאחוריה הן בורקות בירוק הכהה המוכר שלה, שהתגעגעתי להביט בהן בשלושת הימים האחרונים. המשכתי להביט בו והוא המשיך להביט בי. קרב מבטים. שפתיו נשארו מקובעות במקומן, מכווצות לקו דק ואדום. שום זיק של חיוך לא התנוססה, אפילו בחשאיות, על השפתיים האלה, ופרצופו הביט בי ברצינות מוחלטת. באיזשהו שלב הוא דומם את המנוע וחזר להביט בי. כעבור כמה דקות של שתיקה הגיעו לתחנה שני ילדים עם אמא שלהם, ואחריהם שלוש נשים מבוגרות ופטפטניות. האוטובוס עמד להגיע בעוד שש דקות, ודן היושב דומם במכונית ומביט בי באדישות החל לגרום לי להרגיש לא בנוח. לבסוף נעמדתי בהתרסה והשתחלתי אל המכונית, טורקת את הדלת מאחוריי. דן לא חייך ולא אמר דבר, רק התניע את המכונית והשתלב בתנועה, גולש על הכביש אל הבית.
"אתה ממשיך לשתוק?" אמרתי בטון עטוף כעס.
"לא," אמר בפשטות.
הבטתי בו במבט חודר. "אז דבר."
"תורידי את האוזניות, זה מציק לי," אמר בשקט, ברוגע. לא זזתי לכמה רגעים, אבל הוא המשיך לנסוע, מתעלם ממני, אז הורדתי את האוזניות והנחתי אותן על התיק שנח על ברכיי. "מה הסיפור שלך?"
הוא נאנח בשקט וכמעט לא שמעתי שנאנח. "אין לי מה להגיד לך."
הבטתי בו, עיניי קרועות מתדהמה. "אתה צוחק עלי."
הוא המשיך להביט בכביש, אדיש אליי. הוא עצר באחד הרמזורים. הנחתי את ידי על הדלת, אוחזת בתיקי, מתכוננת לצאת. הוא אחז בידי, מושך אותי למקומי והחל לנסוע במהירות כשהרמזור התחלף לירוק, גלגלי המכונית חורקים על הכביש מתחתינו. "זה לא כמו שזה נשמע! אני לא רוצה לא לדבר איתך, בסדר? את הבת של הבת זוג של אבא שלי, אנחנו גרים באותו בית, אני לא יכול לא לדבר איתך."
"בימים האחרונים עשית את זה נהדר," אמרתי, מביטה בדרך המשתקפת מהחלון בצד הנוסע. הוא נאנח שוב. "אני יודע. אני מצטער. באמת. פשוט…"
הוא השתתק. הבטתי בו דרך המראה הצדדית. "פשוט מה?"
"פשוט… פשוט אני לא רוצה מעבר לזה."
הפסקתי לנשום. לא יכולתי לשאוף אוויר. קפאתי במקומי. הוא באמת אמר את זה עכשיו?
הצלחתי להתיק את מבטי מדמותו שבמראה אל פניו, מבועתת מעצם המחשבה שהוא אולי קרא את מחשבותיי בדרך קוסמית כלשהי. "מה?"
הוא שפשף את שפתו התחתונה והמלאה באגודלו. "אני לא רוצה שנתחבר יותר מדי. יותר… מעבר למה שצריך."
שתקתי. לא ידעתי מה לומר. במשך שתי הדקות הבאות נסענו בשתיקה מתוחה עד שנעצר מול שער הבית. הוא דומם את המנוע ונשאר ברכב. גם אני לא זזתי. הוא הביט בי. "מבינה?"
אספתי את תיקי אלי, פותחת את דלת המכונית. "מי בכלל רוצה להתחבר אליך?" טרקתי אותה מאחורי, נכנסת דרך השער אל הבית.