נשבעת שתחזור- פרק 11.

קמתי מהספסל והסתכלתי על האופניים שלי ומיד אחר כך שוב על מאור.
פניו נהיו כמאוכזבות כשהבין לאט לאט שאני בוחרת באופניים שלי.
התקדמתי לעברם ואחזתי בהם "תודה על כל מה שעשית בשבילי מאור, אבל אני לא מעוניינת להכיר אותך" הוא לא ענה למה שנאמר וגם לא חיכיתי לתגובה הפנתי את אופניי לספסל הצהוב וגלגלתי אותם עד לשם, השענתי אותם על עץ ליד והתיישבתי על הספסל והמתנתי לבואו של אבא. לא הסתובבתי לאחור בכלל אני חושבת שחשתי מבוכה, אין לי מושג למה.
הצצתי בשעוני והשעה הייתה 23:10, אין מצב שאבא ידייק שאלתי את עצמי. בינתיים הכרחתי את ראשי לא להסתובב אבל נכנעתי לסקרנות והסתובבתי.
הספסל הכחול החזיר לעיני את צבעו, הוא היה ריק מאדם.
הסתכלתי אל האופק ושום דבר לא היה. תיארתי לעצמי שהלך כי אין לו בדיוק מה לעשות פה.
אחרי כמה דקות, ליתר דיוק 5 אבא נעמד למולי קצת מתנשם.
נעמדתי מולי וחיבקתי אותו חזק.
"איפה מאור?" הוא שאל ובקושי השתתף בחיבוק.
"זה מה שחשוב עכשיו?" הרמתי את קולי והורדתי את ידיי ממנו.
"רק את חשובה לי" החזיר את ידיי אליו וחיבק אותי.
"מה חדש?" התיישב בספסל.
"רגיל, הכל חרא" התיישבתי על ידו.
"מה קרה יהלי שלי?" ליטף את שיערי.
"מתי כבר תספר לי מה קורה פה?" התעצבתי מעט.
"בבוא הזמן יהלי" הסתכל על שיערי שליטף.
"מתי יבוא הזמן?" התעצבתי עוד יותר.
"יהלי בואי נפסיק לדבר על זה בבקשה" תקף אותי עם עיניו הכחולות.
"אתה מבין שאם מישהו ישמע שאני מדברת עם אבא שלי ישלחו אותי לבית משוגעים?" הרמתי את קולי והתעשטתי מהעצבות שתקפה אותי קודם לכן.
"אף אחד לא ישמע, זה ביני לבינך יהלי" המשיך לדבר ברוך.
"זה לא פייר גם אורי מתגעגע אלייך" התעצבנתי.
"לאורי אין דמות אב מאז ומעולם הוא היה תינוק כשעזבתי".
"אז מה? זה אומר שלא מגיע לו להכיר אותך?" הורדתי את ידו ממני בעצבים.
"מצטער יהלי אני לא יכול" נשאר אדיש לדבריי.
"ומה עם אימא? לאימא יש חבר!" ניסיתי לנער אותו מהאדישות.
"אימא שלך המשיכה יהלי" אמר במבט ללא משמעות.
"כי היא חושבת שאתה מת!" הסתכלתי עמוק לעיניו.
"אימא שלך המשיכה יהלי כי היא כנראה חושבת שזה הדבר הנכון לעשות" נשאר בשלו.
קמתי מהספסל והסתכלתי על אבא לכמה שניות וטבעתי בעיניו "אתה לא אבא שלי, אתה לא מתנהג כמוהו" הרמתי את האופניים שנשענו על העץ ועליתי עליהם.
אבא מיהר לקום ולעמוד מולי, מול האופניים שלא יכולים לנסוע כשהוא מולם.
"זוז" הפצרתי בו.
"למה את ככה יהלי? את לא שמחה שאנחנו נפגשים?" ליטף את הלחי שלי. לשנייה אחת נהניתי ממגע ידיו ומיד העפתי את ידו.
"שנאתי אותך לפני ועכשיו אני שוב שונאת אותך" הבטתי עמוק בעיניו למען האמינות.
"אני אוהב אותך יהלי, קיימתי את השבועה שלי בשבילך" חייך לעברי וכמעט נשברתי.
"זה בסדר אבוש" אמרתי בציניות "יש עליה חוק התיישנות, אתה יכול לחזור לחיים שלך".
"את עצבנית שאני לא יכול לפגוש את אורי ואימא?" ניסה להבין.
"אני עצבנית שאתה נפגש רק איתי" נשמתי ומיד המשכתי "עצבנית שאני צריכה לשקר לכל העולם בגללך".
"יהלי את חייבת להב.." קטעתי את דבריו.
"זוז לי מהדרך" צעקתי.
הוא הביט מבט חטוף בשעון ידו וזז מדרכי.
התחלתי לנסוע ומיד הסתכלתי בשעון 23:45, זה מה שגרם לו לזוז מדרכי.
***
"יהלי את קמה?" התעוררתי מהקול של אורי.
"כן" פיהקתי והתמתחתי במיטתי.
קמתי לצחצח את שיניי ולשטוף את פניי.
חזרתי אל חדרי, הרמתי את הנייד והסתכלתי על השעה 7:30.
התארגנתי באיטיות והרשתי לעצמי להיות שאננה.
ירדתי למטה לקחתי את הכריך שוקולד שלי ויצאתי לדרכי לבית הספר.
***
"מה קרה יהלולית היית חולה אתמול?" אמר טל בקול תינוקי כשהתיישבתי במקומי.
"אין לך מה לעשות בחיים חוץ מלברר עליי כל היום?" נענתי באדישות.
"מה קרה הקדמת?" החליף נושא במהרה.
"זה לא באמת מעניין אותך אז תחסוך ממני" אפילו לא הסתכלתי עליו.
הוא קם מכיסאו שנמצא שולחן מלפניי ונעמד מולי, הרים את סנטרי לגובהו בעודי יושבת "מה העונש שהטלת על עצמך יהלולית?" הסתכל בעיניים מוזרות.
"אם אאחר יעיפו אותי" עניתי במהרה.
"מה?" נבהל מעט מעונשי "את סתומה?" פניו התכווצו.
"באמת מעניין אותך?" שאלתי.
"כן".
"בוקר טוב" נכנסה תמר לכיתה והניחה מיד את התיק שלה על שולחנה.
"מי לא הכין שיעורי בית?" אפילו לא התיישבה וכבר שאלה.
הזזתי את הכיסא עם רגליי בשביל לעמוד "שבי" סינן לעברי טל ונשען עם הכיסא אחורה ושולחני זז לעברי ולא יכולתי לעמוד.
"מה?" לחשתי לו.
"כן יהלי תחליטי עשית לא עשית?" שאלה תמר כשהבחינה שבאתי לקום.
"עשיתי" גרוני התמלא ברוק ובלעתי אותו בזריזות מהלחץ.
"יופי" התיישבה תמר "בואי תקריאי לנו את התשובה לשאלה הראשונה,מדוע רצחו הנאצים את היהודים?".
הסתכלתי בתיקי כדי להוציא את מחברת היסטוריה.
"יהלי הדבר המינימלי זה להיות מוכנה לשיעור" נזפה בי תמר.
אני מחטטת בתיקי "אני לא מוצאת את המחברת" גמגמתי קלות.
"נו בטח שלא יהלי שכחת אותה אצלי אתמול כשלמדנו למתכונת" הסתובב לעברי טל עם מחברת כחולה והניח אותה על שולחני.
"אה כן נכון" הסמקתי ופתחתי אותה.
"הנאצים רצחו יהודים מסיבות אידיאולוגיות. הנאצים האמינו כי רק לגזע הארי יש זכות להתקיים באצילות, לגזע הסלבי יש את הזכות לשרת את הארים ואילו היהודים שהוגדרו כגזע נחות אין מקום להתקיים והם מיועדים להשמדה" הקראתי את התשובה שהייתה כתובה מולי.
"כל הכבוד יהלי" חייכה לעברי תמר.
***
"תודה" השטתי לטל את המחברת בסוף השיעור.
"לא ככה מודים" אפילו לא הרים ראשו להסתכל עליי.
התיישבתי על השולחן שלו והרמתי ראשו עם האצבע שהרימה את סנטרו לעברי. "למה עשית את זה?" שאלתי.
"שמעתי את מה שקרה לך" אמר בעצב.
"מה קרה לי?" פניי היו מופתעות.
"על אבא שלך".
קמתי מהשולחן והפנתי את גופי לצאת מהכיתה.
"יהלי" קם מכיסאו ואחז בידי בחוזקה.
"אני לא צריכה שירחמו עליי" הסתכלתי על ידו וסימנתי לו להוריד אך הוא השאיר אותה.
"אני לא" הרים את קולו עליי.
"תודה על השיעורים וההתעניינות" הורדתי ידו ובאתי ללכת.
"לא ככה מודים אמרתי לך" תפס אותי בחוזקה שוב.
"מה אתה רוצה טל?" התעצבנתי.
"דייט" חייך והיה סמוק מעט.
"תן לי לחשוב על זה" עניתי במהרה אני חושבת שפשוט לא הבנתי מה הוא אומר. הורדתי את ידו ורצתי מהכיתה כדי שלא יוכל לתפוס אותי שוב.
***
שכבתי במיטה ממש לפני שינה. הסתכלתי על שעון הקיר והוא הראה 23:20, הוא בטח מחכה לי.
לא עניין אותי, אני שונאת את אבא.
מוזר מה שטל אמר לי היום בסוף השיעור, דייט? הוא הרי שונא אותי.
מוזר לי שלא פגשתי את מאור כל היום, בדרך כלל הוא תמיד מופיע מתישהו במהלך היום.
יכול להיות שזה קצת מטריד אותי שלא התראינו היום?
מה אכפת לי ממנו בכלל? ילד מעצבן שכמותו.
למה אני חושבת עליו בכלל? למה מפריע לי שלא התראינו?
יכול להיות שאני… לא לא אין סיכוי. או שכן?
צנחתי לאט לאט לשינה עמוקה.