מלמולים שבתקווה יש להם פואנטה

אני אשב, ואחשוב שארצה לחיות לנצח. לראות את אותם האנשים שראו אותי, ואני נשארת זהה, והם משתנים.
ואולי אני אשב, ואחשוב שאני רוצה למות עכשיו. כי נמאס לי לראות את אותם האנשים שראו אותי, ולהיות היחידה שרוצה שינוי.
אני לא רוצה לחיות לנצח, ולמות אני רוצה עוד שנים ספורות. אני רוצה לחיות כדי לראות שינוי, ולא כי החיים מסבים לי אושר. אני רוצה למות לא כי המוות נראה לי כדבר מסביר פנים, אלא מפני שהחיים מאסו עלי.
אני אשב, ואחשוב שאף אחד לא רוצה בי. אני אחשוב, כי אני רוצה תשומת לב. אני אחשוב את זה, כדי שאנשים יירצו בי בין אם זו בחירתם ובין אם לא.
אני אעמוד, ואחשוב שלאף אחד כבר לא אכפת מדבר. כי אני מפחדת שאם היה להם אכפת, לא הייתי אני. וכמובן, הם לא באמת היו הם. ולא היה לי על מה להתלונן, ולא היה לי את מי להאשים.
אני אשב, ואחשוב שלדברים שכותבים צריכה להיות פואנטה. כי כשאתה כותב, אתה מוציא את מה שיש בפנים. ואתה לא בוחר לכתוב, זה דבר שפשוט קורה. ואם זה פשוט קורה, וכל שאר הדברים בעולם גם פשוט קורים, אז לכתיבה שלי צריכה להיות פואנטה. אני פשוט לא מצליחה להגיע אליה.
אני אעמוד, ואחשוב שאני לא יכולה לתת לזמן לעצור מלכת.
אני אחשוב על הפואנטה, כי אני לא רוצה לבזבז את זמנו של אף אדם, וכמובן גם לא את זמני שלי.
אני מניחה, שהפואנטה של הסיפור הקצר הזה היא שלפעמים אנחנו חושבים על דברים יותר מדי.
אדם ישב לידי באוטובוס, שמתי לב לכל תנועותיו מחכה לשנייה שבה הוא יתחיל לשפוט אותי.
הייתה לי החלפת מבט עם אדם ברחוב, וחשבתי שחייבת להיות לזה משמעות. אולי הוא סוכן סמוי שמנסה להעביר לי שאני בעצם לא שייכת למקום בו אני נמצאת, ואני בעצם היורשת של אימפריה סודית עצומה מתחת לפני האדמה.
אבל כל זה לא באמת קורה, ואני מנתחת את הדברים יתר על המידה. זה שהוא הזיז את ידו לא אומרת שהוא מאוהב בי, זה הם אמרו לי "להתראות" לא אומרת שזה לנצח.