הקומוניסט

חלק מהפרטים הם פרי דמיוני בלבד ואין להם שום קשר למציאות חייו של האדם המדובר בסיפור.
תודה מראש.

חוסר המזל שלי התחיל כבר לפני 53 שנה, בשירותים של ספק מחסן, ספק בר שכונתי בו נהגה אימי להשתכר , להכיר בחור שישלם על כך ואם ימצא חן בעיניה אפילו  להעביר איתו את הלילה. למרות שמנה של קוקאין יכלה להבטיח לך כניסה מידית לשירותים בליווי אישה יפה כמותה,
   לאימי היו סטנדרטים, לא רק  שרצתה מנה של קוקאין, אלה גם תשלום על מלוא החשבון שצברה באותו הערב.                              � �               
הייתה לא "פראיירית" מה שנקרא.
בדיוק בלילה כזה אני נוצרתי, שום אהבה, רגש או תשוקה לא היו שם, רק אימי השיכורה, בחור ששמו לא ידוע אפילו לה, שורות של קוקאין, ואסלה  מסריחה בלי מושב המלאה בכתמים צהובים ומכוסה למחצה בנייר טואלת רטוב שכנראה נשאר עוד מהערב הקודם.
בזמן ההריון המשיכה לשתות טקילה ויין, לעשן את סיגריות הפרטייה שלה שהיו אז הכי באופנה, לצרוך כמויות אדירות של קוקאין ככל האפשר, ולהחליף נוזלים עם כל מי שהיה מוכן לפתוח בשבילה את הארנק.
שלושה חודשים לקח לה להבין שהיא בהריון , וגם אז… גם אז אפילו לא טרחה להוציא את הסיגריה מהפה בזמן שקבלה את הבשורה,
ורק חיוך מבולבל עלה על פניה "כבר מאוחר מידי להפלה נכון?"
מיד כשנולדתי הובחנו אצלי בעיות נשימה קשות, ראייה לקויה, וחוסר יכולת להזיז את אצבעות יד שמאל, מיותר לציין שאהבתי ספורט אך עסקתי בו רק בהתכתבות, אהבתי לקרוא או יותר נכון כשמקריאים לי, בשל בעיות הראיה שלא אפשרו לי לקרוא למשך זמן ממושך, וכמובן שהייתי שמאלי כי אם מזל כמו שלי זה פשוט לא יכל להיות אחרת.
אני לא אפרט על ילדותי המוקדמת שהסתכמה במקרר מלא בכלום, בגדי יד שניה וימי הולדת שאפילו לא ידעתי עליהם,
ולא היא לא הרביצה לי אף פעם, הלוואי שהיה מספיק אכפת לה בשביל להרביץ, מבחינתה הייתי רק בזבוז של זמן מוחלט שמסיבה לא מובנת לאיש היא צריכה להתעסק בו ולהקריב מזמנה האישי.
רוב הזמן לא הלכתי לבית ספר בגלל, ששם המצב היה גרוע עוד יותר, ובזכות, חוסר האכפתיות מצד אימי, שאפילו לא טרחה לבדוק האם התעוררתי.
השנים עברו ואני לא אשקר, היו רגעים בהם נהנתי, האורגיות שלא פסקו בבית, סמים על השולחן, ועובדת סוציאלית שמגיע כל יום שלישי
"רק לוודא שאני בסדר" נתנו גוון בהחלט מעניין לחיי האפורים.
חיי המין שלי התחילו די מוקדם להפתעת הרוב, אבל גם זה היה בחסד חברותיה של אימי שראו בזה חלקן שעשוע, וחלקן מעשה צדקה. לשכב איתי לא היה תענוג גדול אני מודה, הייתי דיי מכוער, קטן וצנום, וממש לא הייתי אחד מסיפורי ההצלחה של "קטן עם גדול", הייתי קטן בכל המובנים.
מיד כשהתחילו לגייס מתנדבים ותומכים לקבוצה הקומוניסטית נרתמתי לעזור, אפילו לא ידעתי מה זה, אבל ידעתי שנותנים שם מחסה ואוכל, וידעתי שבאמת אכפת להם מהאנשים שלהם, ולכן בלי לחשוב יותר מידי ארזתי תיק, תכולתו הייתה צנוע , לחם שהתייבש כבר מלפני יומיים, חולצה קרוע שפג גודלה לפני 3 שנים, ואת יתר המקום הפנוי מיליתי בתקווה ובכוח רצון לרמה שלא נשאר אף לא סנטימטר אחד של מקום.
לא היה קל, המלחמה נמשכה חורפים ארוכים ורוב הזמן הרגשנו שאנחנו מפסידים, המזל הוא שלא היה לנו מה, לא היה לנו מה להפסיד , כמעט לכל חברי המחתרת היו סיפורים דומים לשלי, ולעתים אף גרועים משלי, כל ערב חבר אחר היה משתף את סיפורו ומרים את מורל רוחם  של כל יתר החיילים.
כמה מוזר שדווקא שם מצאתי את השלווה, את הנחת ואת הכבוד שלא קבלתי  כל חיי, דווקא שם מצאתי הבנה והקשבה , זאת התקופה היחידה במהלך כל החיים שלי בא לא הייתי לגמרי לבד. הכרתי חברי אמת.
המלחמה נגמרה ונצחנו, לעולם לא חזרתי שוב לחיי האומללות.
לסיכום
בסך הכל שחקתי בקלפים שחילקו לי, יש האומרים שניצחתי ויש כאלה שאומרים אחרת. אני מאמין שחוסר המזל הוא עניין סובייקטיבי .. ואני לא מתחרט על דבר שקרה לי.
לא פגשתי שוב את אימא, ואין חבר מחתרת שנשאר בחיים עד היום,
רבים אמרו שזה באשמתי, 
גם הם לא בחיים יותר.

על החתום: יוסף סטלין