מפחדת לומר בקול- פרק תשע עשרה.

בפרק הקודם:
לבנדר הפגועה רצה לביתה ונרדמה מיד. כשפקחה את עיניה ראתה את המשפט: "שלושה אנשים יכולים לשמור סוד, אם שניים מהם מתים." ומיד לאחר מכן התקשר וויל והודיע בצער רב ובהפתעה מקפיאת דם כי פיגי נדרסה.

מפחדת לומר בקול- פרק תשע עשרה:

הגעתי הכי מהר שיכולתי. צימררה אותי העובדה שפיגי נלחמת זה עתה על חייה מרוב טיפשותה של ריין כשאני מדלגת לי בין המדרגות בשביל לעלות לקומה השלישית של בית החולים. קומת הטיפול הנמרץ. לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהורי אשר לא מתעניינים בשום צורה שהיא בבתם שבהתחלה הגיעה בוכייה אל ביתה והסתגרה בחדרה ולאחר כמה שעות יצאה בריצה אל מחוץ לבית. למה לא אכפת להם?
הגעתי אל הקומה הרצויה ומצאתי את וויל עומד בגבו אלי. כתפיו הרחבות ושיערו הבהיר על ראשו השמוט בלטו מכל ההמון שמסביב וכשהסתובב פניו נראו שבורות, לחוצות ומעט מבוגרות משהיה לפני מספר שעות אחדות כשצחקנו לאור השקיעה המהפנטת. מבטו מלא בצער, ידיו משולבות בהמתנה טרודה ופיו נושא תפילה.
התקדמתי אליו במהירות ובלי סיבה מיוחדת קפצתי אל בין זרועותיו. ציפיתי שיתנתק ממני ויאמר כי לבו שייך אל פיגי. ציפיתי לומר לו מילות סליחה על המעשה הנואש שלי. אך להפתעתי הרבה זרועותיו הידקו אותי חזק אליו. הרגשתי מוגנת, הכי בטוחה בעולם. וכשפניי מוסתרות מכל שאר אנשי העולם, צמוד לחולצתו, מרגישה את קצב פעימות לבו, אני מרשה לעצמי לשחרר את כל הדמעות שעצרתי מנפילתן בדרכי לכאן.

~~~~

זיכרון ילדות ריצד אל מול עיניי. "כמה זמן הוא אצלך?" שאל וויל בעת שהביט בצנצנת שהצמדתי קרוב ללבי. "יום," מלמלתי בחשש שמישהו ישמע ויקח אותו ממני. "את בטוחה שהוא בסדר שם?" שאל והצביע באצבעותיו הקטנות על הפרפר. הנחתי לעצמי לבהות שוב בפרפר המעופף בתוך כלי הזכוכית שבידי, פרפר לבן ועדין אשר ברחבי כנפיו פזורים מספר כתמים כחולים וזעירים. "אני לא בטוח שטוב לו שם," אמר וויל בדאגה.
לא לשווא, לכלכתי את שמלתי הלבנה כשנפלתי על שלולית הבוץ בכדי לתפוס את הפרפר.
"תפסיק כבר," מלמלתי ברוגז. "את כזאת תינוקת. תתחילי לשים לב לטובת האחרים ולא רק לשלך." אמר כמאשים. כבר כשהיה קטן וויל היה כזה סמכותי ורודף כללים. "מה אתה מציע?" שאלתי מבקשת פשרה. "תשחררי אותו." אמר בבת אחת.
היינו בסך הכל שני ילדים תמימים עומדים באמצעו של שדה פורח וגדול המתפרס לאורך שטח רחב של משפחת בורג'ק, המשפחה הכי עשירה באותה התקופה. קשה להאמין ששני הילדים האלה התבגרו עד כדי כך, שעזבו את התמימות, שעזבו את החברות אך עם כל הקשיים בהם נתקלו, כעת הם מתמודדים עם הקושי הכי גדול- גסיסתה של חברתם פיגי.
"אבל אני אוהבת אותו," אמרתי בקול בכייני שהיה אופייני לי כשהייתי בת שבע והתבכיינתי על כל דבר שלוקחים לי. "אז מה דרי?" שאל ועיניו הירוקות נצצו בטוהר, מיד הוקסמתי מידידי והקשבתי בכל תשומת לבי למילותיו ההבאות שהיו אמורים להנחות אותי בחיים, "אם אוהבים מישהו, משחררים אותו לחופשי."

~~~~~

"לא יכול להיות!" סירבתי להקשיב לדובר השקר שמולי. "לא יכול להיות!" חזרתי בצעקה וכמעט העפתי את ראשו של הרופא שיצא להודיע על מצבה המחמיר של פיגי. "תיתן לי להיכנס." אמרתי בפקודה כמנסה להשתלט על הכעס שפורץ ממני. "גבירתי אני לא יכול…" ניסה לומר אך קטעתי את דבריו, "תיתן. לי. להיכנס." נעצתי בו את מבטי. "לבנדר תרגעי," הייתי כל כך כועסת שלא יכולתי להתייחס לצמרמורת ששוב פוקדת אותי בשל לחישת דבריו של וויל באוזני. "וויל." חרקתי שיניים ומיד פניתי אל הרופא, "היא החברה הכי טובה שלי. ההורים שלה לא פה. אני חייבת לראות אותה, פשוט חייבת." דיברתי כל כך מהר שנדמה היה כי הרופא מפחד שאבלע גם אותו. "אולי," ניסה למצוא משהו. הבטתי בו במבט כל כך מיואש, עצבני וקודר, מבט שאי אפשר לסרב לו. "טוב, תיכנסו." נכנע וגופו חדל לשמש כחומה מפרידה ביני לבין פיגי. וויל אחז בידי ונכנס בשקט אל חדרה של פיגי.
השקט הפחיד אותי עד מוות. רק זימזום קל נשמע, כנראה של אחת המכונות ונשימותיה של פיגי ברקע. "פיג?" שאלתי בעודי מתקרבת אליה ועוזבת את ידו של וויל. הייתי במצב בין ייאוש לתקווה. פיגי הייתה נראית כל כך נורא, גופה היה חבול. על ידיה היו חבורות כחולות, רגלה הייתה חבושה וכך גם ראשה. "היא לא תענה לך, היא ישנה." שמעתי את קולו של הרופא מאחורי. למה הרופאים האלה לא מעלימים בקסם את כל הכאב מסביב חברתי הטובה, למה היא צריכה לסבול על לא עוול בכפה?
התיישבתי על מיטת בית החולים, צמודה לרגלה היותר בריאה של פיגי. ליטפתי בעדינות את ידה אשר הייתה מחוברת לאינפוזיה. "אני כל כך מצטערת," מלמלתי בשקט בתקווה שתוכל לשמוע אותי, בתקווה שהסליחה שלי תהיה שווה את התרכה. דמעה נפלה על שמיכת המיטה ואחריה מספר רב של דמעות מלוחות נוספות. הדמעות שטפו את פני הנוגות, דמעות עצב, דמעות כעס, דמעות תקווה.
לא אוכל לאבד אותך, חשבתי לעצמי. אני סולחת לך על הכל, שלחתי לה את דברי. ידי לחצה את ידה כמבקשת שתחזיר לי באותו הכוח, אך שום דבר לא קרה. מחיתי את דמעותיי שרק המשיכו לזלוג כברז מקולקל. הרגשתי את ידו של וויל מונחת על כתפי, יד מבינה ותומכת. אני לא יודעת מה פשר הקשר ביניהם אבל פיגי חשובה גם לו. קולו פלט מין קול חנוק שהרס את השתיקה הצורמת, "סליחה." אמרתי והמשכתי להביט בפניה שמצד אחד שלוות ומצד שני כל כך סובלות.
תתעוררי.
"יהיה בסדר," שמעתי את וויל.
תפקחי את העיניים.
"אנחנו מכירים אותה, היא חזקה." הוסיף במירמור.
תגידי לי שאת בסדר.
שמעתי מאחורי את וויל צועד אל עבר הרופא ושואל אותו כל מיני שאלות על מצבה, שאלות שלא היה בכוחי לשמוע ולהבין.
זיכרון הילדות שפקד אותי מקודם חזר ושב להתנגן בראשי כקלטת מקולקלת שחוזרת על עצמה שוב ושוב. מה זה אומר? שאלתי את הריק שבתוכי. למה אני זוכרת את זה עכשיו?
רכנתי אליה וחיבקתי אותה. דפיקות הלב שלה היו חלשות, אבל הן היו קיימות. נשימותיה היו קצביות ועדינות והמכשיר להזרמת אוויר הזה שחיברו לפיה, עזר לה לנשום בצורה טובה יותר כנראה.
חזרתי באיטיות על מעשי ושוב ישבתי מתבוננת בפניה.

"אני שמחה שאהבת את הדיסק שהכנתי לך." חייכה אלי פיגי כשישבנו בכיתה.
"הופתעתי שאנחנו שומעות אותה מוזיקה! תודה לך," עניתי לה בחיוך ענק מרוח מעיני השמאלית עד עיני הימנית.
"קיוויתי שנוכל להיות חברות," חייכה במתיקות.
"כמובן. איך אוכל לוותר על להיות חברה של ילדה כמוך?" הבטתי בעיני הדבש שלה, עינים צוחקות ומקוות, עיניים תמימות וצעירות, עיניים יצירתיות, עיניים רוצות.
"דרי," שמעתי את קולו של וויל.
"אה?" שאלתי לראותו מתקרב אלי בצעדים קטנים. עיניה המבריקות מדי של פיגי סקרו בשקיקה את ידידי הטוב וויל. עיניה חייכו אליו. עיניה כמהו למבט עיניו הירוקות. לחיה הפכו לסמוקות מעט וידה נשלחה לסדר את שיערה החלק במהירות.
"זה וויל." אמרתי והנחתי את ידי על גבו.
"היי." אמרה בחן, "אתם חברים?" התפתתה לשאול.
אך שנינו צחקו כל כך חזק כך שנשאר לה רק למחוק את חיוכה ולפנות את מקומה ללבנדר בדרך אל לבו של וויל.

כעת עיני הדבש שלה היו מוסתרות בידי עפעפיה וריסיה הארוכים נחו בקלות על פניה הדוממות.
לפתע עפעפיה התחילו לרטוט בצורה שכל כך הפחידה אותי שהתרוממתי ממיטתה, אך יד אוחזת עצרה בעדי. "מה?" שאלתי מופתעת. "זה לא ייתכן." אמר הרופא ומיהר לקרוא לעזרה.
פיגי משכה אותי כל כך חזק שצווארי נמתח בכאב ולפני שוויל הספיק לצאת לקרתי שמעתי אותה אומרת בקול חרישי קרוב לאוזני, "סכנה." ואז הפסיקה לאחוז בי.
"פיגי?" שאלתי כשאני מתרחקת להביט בכל כולה, "פיגי!" צעקתי כשהמכונה אשר מודדת את קצב הדופק שלה החלה לצפצף בציפצוף מחריש אוזניים. "פיגי! לא!" צעקתי כשאני מנערת אותה מצד אל צד בתקווה ששוב תדבר. שתפקח את עיניה. שתתעורר. "פיגי, בבקשה. בבקשה תתעורי. פיגי!" צרחתי ודמעות קפואות עפו לכל עבר מבין שתי עיני הנחושות להצילה. וויל מיהר לבדוק את נשימותיה של פיגי אך שתי אחיות ואותו הרופא הקדימו אותו.
"החייאה!" צעקה אחת מהאחיות שחומת השיער. האחות השנייה דחפה את שנינו מחוץ לדלת חדר בית החולים כשפיגי נשארת שם, כמעט מתה. "תתנו לי! תתנו לי!" התחלתי להשתגע בין זרועותיו החסונות של וויל שאחזו בי בכזאת עוצמה שלא נותר לי אלא להיכנע.
"תפסיק כבר." התבכיינתי בעודי משתחררת מאחיזתו ונשמטת על הריצפה בעצב.
"אולי תתנהגי בצורה יותר בוגרת?" שאל בקול לחוץ ומחפש להסדיר סדר.
העפתי אליו מבט כועס, אתה אמור להבין אותי! צעקתי בתוך תוכי.
"מה אתה מציע?" שאלתי מבעד שפתי החשוקות.
"תשחררי אותה." אמר בקול מת.
"מה?"
"תשחררי אותה." חזר.
"איך..איך, איך אתה מסוגל לומר…לומר כזה דבר בכלל? זאת פיגי! אני בחיים לא אשחרר אותה!" צעקתי עליו בכל כך הרבה תחושת עצב ותבוסה שלא היו בי עוד דמעות להביע זאת.
"אם אוהבים מישהו, משחררים אותו לחופשי." אמר לי כשהוא מתכופף אלי, כפי שאמר עם אותו פרפר.