שעת המוות- פרק 2

השעה 10:00.
אני בדרכי הביתה, איני מסוגלת ללמוד. אני עוצרת כשאני מגיעה למרכול של יוסי, על הדלת תלויה מודעה, על המודעה כתוב באותיות גדולות 'נעדר' ומתחת ישנה תמונה שלו, של עומרי.
הוא כל כך יפה אני חושבת לעצמי, עם השיער השחור שלו שכיסה חצי מפרצופו. תמיד אמרו לו שיקצוץ את הפוני הזה, אבל אני אהבתי אותו ככה, זה החמיא לו. והעיניים הכחולות הגדולות שלו שמעניקות לו את מראהו התמים.
ליטפתי את המודעה,
ליטפתי אותו.
אני כל כך מתגעגעת אליו.
***
השעה 10:15.
הכנסתי את המפתח אל הדלת וסובבתי אותו, הדלת נפתחה. עליתי למעלה לחדר, על דלת החדר היה תלוי דף ועליו היה רשום:
'היי עמיתוש,
שמעתי על מה שקרה לעומרי אני ממש מצטערת.
אחזור בקרוב,
זהבית.'
נכנסתי אל החדר והשלכתי את תיק בית הספר על הריצפה. נשכבתי על המיטה והוצאתי את כל הדמעות שחנקו את גרוני החוצה.
הכרית רטובה מדמעות,
טעמן מר.
למה עומרי? תחזור אליי, יללתי.
נרדמתי.
***
-'אמש, נמצאה גופתו של הנעדר עומרי דיין סמוך לביתו שברחובות. המשטרה עדיין בודקת את נסיבות המוות.'
אמרה שדרנית החדשות.
עיניי מלאו בדמעות שחנקו את גרוני, הן ירדו במורד לחיי, לעבר סנטרי, ומשם היישר לברכיי.
למה עומרי?-

השעה 12:00.
התעוררתי בבהלה מסיוט הבלהות שחלמתי. אני יוצאת מהמיטה, גוררת את רגליי לעבר חדר האמבטיה, וסוגרת אחריי את הדלת. אני מביטה בבואתי שמשתקפת במראה הגדולה. עיניי השחורות נפוחות ואדומות, לחיי לחות מהדמעות שזלגו עליהן ללא הפסקה, שפתיי העבות אדומות ונפוחות, אני נראית נורא מתמיד.
אני מוציאה מברשת שיער מהמגירה ומברישה את שיערי השחור, החלק, הארוך, והעבה.
תמיד כששאלו את עומרי למה הוא לא מסתפר, הוא תמיד אמר כי הוא רוצה שיער כמו שלי.
הוא אהב את השיער שלי.
אני קולעת אותו לצמה, ושוטפת את פניי.
***
השעה 12:10.
אני יורדת למטה.
אמא תגיע רק בשעה שלוש, ואחיי יגיעו בסביבות השעה ארבע.
"יש לי קצת זמן לעצמי" אני לוחשת.
אני ממלאת את קערות האוכל והמים של מאצ'ו, ועולה לחדרי.
מאצ'ו הוא הכלב שלי, הוא קטן ופרוותי.
עומרי אהב את מאצ'ו, הוא תמיד אמר שהוא בא לביתי רק בשביל מאצ'ו ולא בשבילי, ואז היה צוחק. צחוקו המתגלגל סחף אותי יחד איתו, תמיד כשהוא צחק צחקתי יחד איתו.
הוא תמיד היה מצחיק אותי.

אני יושבת על המיטה, כבר לא נשארו לי דמעות. אני מרגישה נורא. אני מחליטה לסדר את ארון הבגדים שלי לפני שאירדם שוב. אני משליכה את כל הבגדים על ריצפת החדר ודמעה יורדת במורד לחיי. לפתע אני מבחינה במכתב שהסתתר בין בגדיי, אני פותחת אותו:
'עמית, אפלה שלי, את לא מבינה איזה שיעמום כאן, אפילו האוכל דוחה.
אם היית כאן אני בטוח שהיה הרבה יותר כיף.
אל תדאגי אני מבטיח לך, בקיץ הבא נבלה שנינו ביחד, גם אם זה אומר שתצטרכי להדביק אותי באבעבועות רוח.
מתגעגע אלייך.'
זה מכתב מהקיץ שעבר שבו עומרי יצא לבד למחנה קיץ, לא יכולתי לצאת איתו חליתי באבעבועות רוח.

עומרי? איפה אתה? תחזור, הבטחת שנבלה את הקיץ ביחד.
***